לפני קרוב לעשר שנים, חוויתי משבר בריאותי, שדי מזכירה את הקורונה של היום.
בסופו של דבר, כנראה, היה מדובר גם בנגיף כלשהו, ייתכן של מחלת הנשיקה.
למרות שאין לי הוכחה ממשית לכך, נדמה לי שהנגיף נדבק אליי, בביקור שעשיתי אז אצל חבר, בבית חולים.
זה התחיל בבעיות חמורות בשינה. נדודי שינה, שדי הפריעו לי גם בחיי היומיום. בתחילה ייחסתי את הדבר, לטיפולים טבעיים שעשיתי אז, ושיכלו גרום למן משבר החלמה כזה. חיכיתי שהעניין יחלוף במהרה. אבל זה לא קרה.
בנוסף, חוויתי גם כאבי שרירים חזקים מאוד ברגליים, כל בוקר. אמנם המשכתי את שגרת היום והעבודה, אבל לפחות בבוקר, סבלתי די הרבה. משך היום התחלתי להרגיש יותר ויותר חולשה. חולשה שכבר לא יכולתי להסביר אותה רק בגלל נדודי השינה. פשוט לא יכולתי להירדם בלילה כמו שצריך, שינה שאמורה הייתה לחדש את הכוחות שלי ולחדש את התאים בגופי.
המשכתי בטיפולים הטבעיים (טיפולים באמצעות מיטת הבריאות הקוריאנית – סרגם), שכשלעצמם נעמו לי מאוד והיו קרן אור בחיי אז.
בצר לי, לא הייתה לי בררה, אלא להכיר בכך שיש לי בעיה אמתית. פניתי לרופאה. היא שלחה אותי לסדרת בדיקות, שתחילתה בדיקה בסורק מיוחד, שבא יחד עם שתיית מים עם יוד.
יום יומיים, אחרי הבדיקה, פתאום מתקשרת אליי הרופאה ומבקשת שאגיע דחוף למרפאה. כמובן שהייתי מזועזע, מפני שהנחתי שגילו אצלי משהו חמור, בסריקה של המכונה. אולי סרטן…
כשהגעתי למרפאה הרופאה אמרה, שבדיקות הדם שלי הם שערורייה, ושאני צריך ללכת מיד לבית חולים. היא ציידה אותי בהפניה ואני עשיתי כדבריה. שהיתי בבית החולים, כמקובל, שעות רבות, עשו לי בדיקות דם וביקור רופא, אבל לא יצא כלום. לבסוף הרופאה האחראית שחררה אותי ואמרה שאולי מדובר בחיידק כלשהו, אבל שאין להם בבית חולים מכונות מתאימות לבדוק זאת.
הייתי כל כך חלש, שכשהלכתי ערב אחד להצגה עם אשתי, היא הייתה צריכה לחכות שאשיג אותה. זאת, שכשבדרך כלל, תמיד הייתי הולך הרבה יותר מהר ממנה. אחותי ואחי זימנו אותי לפגישה ודברנו על הבעיה שלי, שהייתה ברורה ובולטת לעין. לכל מי ששאל, תמיד אמרתי שלא יודעים מה יש לי ושאני מחכה עדיין לתוצאת בדיקות שהייתי אמור לעבור. מסתבר שהתור לכל בדיקה הייתה של חודשיים שלושה. ובייחוד חיכיתי לבדיקות הדם במכון המטולוגי בבית החולים. כמו גם לבדיקת קולונוסקופיה.
באופן מובהק וודאי, מה שעזר לי לעבור את התקופה הזאת, הייתה העובדה שהמשכתי לעבוד כרגיל. שהמשכתי בשיגרת החיים, למרות שחיי השתנו, כמובן, לגמרי. מבחינה פיסית הייתי במצב, שהבוס שלי הציע לי בארבע עיניים, לקחת את הפיצויים ולעזוב. מאוד נפגעתי מזה, שכן הסיפוק מהעבודה, ההרגשה שאני תורם הייתה חשובה לי. אבל אחרי שעניתי בשלילה, הוא הסכים שאמשיך לעבוד.
עוד דבר מכריע, היו הטיפולים האלטרנטיביים. אלו שהיום משרד הבריאות מסרב להכיר בהם ואפילו מטיל קנסות על מי שהולך לטיפולים כאלו, בזמן ההסגר!
דווקא, לפי דעתי, הטיפולים הללו הם קריטיים. הם מחזקים את הגוף ונותנים לו כוח לעמוד מול החיידקים.
בנוסף לטיפול במיטת סרגם, במרכז הבריאותי האלטרנטיבי, הלכתי לקבל טיפולים טבעיים, אצל מומחה בתחום. הוא התרכז בעיסוי הרגליים הכואבות שלי והצליח בצורה זאת, להקל על הכאבים העזים שהיו לי בבקרים. באותה תקופה, עדיין סבלתי בעיות בקצב הלב (שנעלמו אחרי שטפלתי בצורה אינטנסיבית יותר, בשיטת סרגם). הטיפולים היו חשובים לחיזוק המערכת שלי ואפשרה לי להמשיך ללכת כל יום לעבודה. דבר שכשלעצמו הוסיף לי המון למורל והחוסן הנפשי.
כעבור כחודשיים (ואולי יותר), התחלתי לשים לב, שאני מתעורר בבקרים (משנת לילה לא רציפה ממש) עם הזעה מרובה. הדבר דווקא עודד אותי, כי ידעתי שהזעה היא אמצעי מצוין לגוף להוציא החוצה רעלים. ואכן בסוף תקופה של הזעה כזאת, הגעתי למצב בריאותי הרבה יותר טוב.
כשכבר, סוף סוף, הגיע תורי במכון ההמטולוגי, הייתי על סף התאוששות של ממש. ואכן בדיקות הדם הראו זאת בבירור. המדדים של בדיקות הדם שלי, שבדרך כל השתוללו ובעיקר ערכי ההמוגלובין בדם, השתפרו ממש. כל מה שהיה למומחית במכון לומר לי, היה שעליי להישאר במעקב. מאוחר יותר הגיע התור לבדיקת הקולונוסקופיה, שגם יצאה תקינה.
כך קרה, שהזמן הוא שריפא את הבעיה שלי ולא הרופאים של מערכת הבריאות שלנו.
וגם רופאת המשפחה, שבאתי אליה אחרי שהתאוששתי וביקשתי לדעת מה הייתה הבעיה שלי, אמרה: מזה זה משנה עכשיו… ללמדך עד כמה הרפואה באמת מבינה במחלות….