ואז נכנסתי למנהרה.לפני רגע עוד נהגתי על הכביש המהיר כשעל ברכיי מזוודה מלאה במזומנים. אני זוכר ששמעתי צלצול, בדקתי בנייד. הודעה מאיציק. הוא רוצה להפגש בחמש בסביח של עובד. לא הספקתי לרשום שתי אותיות ובום!
טס במנהרה, ככה, כמו שאני, עם הבגדים והדם ועוד מחזיק את המזוודה ביד. לא הרגשתי כלום. רק רוח ואוויר. מרחוק ראיתי אור וכיוונתי לשם. ביציאה מחכים לי שני טיפוסים עם כנפיים. ניגש לראשון. "מי אתה?", "אני כרוב" הוא אומר לי. איכס, כרוב, לא סובל כרוב. הולך לשני. "אני שרף". טוב. שרף זה הרבה יותר מתאים. "הגעת לשער השמים", הוא אומר. "כאן מחליטים את אתה הולך לגן עדן או לגיהנום". דבר ראשון, אני מוציא את הכיפה הלבנה מהכיס ושם על הראש. אם לא יועיל לא יזיק. "ואתה, כמו שאני רואה, מועמד לגיהנום". "אני? זין אני הולך לגיהנום" מי הוא חושב שהוא, שרף! כמה שהוא שרף אני שרפתי יותר. "תן לי לדבר עם הבוס שלך", אמרתי.
"אי אפשר! הבוס לא מדבר עם אף אחד. אתה נביא?"
לא
רב?
לא
חולם?
לא
"אז אי אפשר".
בזווית העין אני רואה עוד איזה טיפוס מתקרב. אדום כזה עם קרניים וקילשון. הבנתי שאיתו אפשר לעשות עסקים.
"מה הבעיה?" שאל.
"אני נכנס לגן-עדן" אמרתי, "עם מי צריך לסגור פה עניינים?"
"איזה עניינים? דבר אתי
"תראה בעצמך" אנרתי, ופתחתי את המזוודה. ראיתי שהעיניים שלו נוצצות אבל הוא שיחק אותה קול. "כאן אין צורך בכסף", אמר. "כאן אולי אין, אבל אצלנו יש ועוד איך. אני מכיר כמה כאלה שמכרו לך את נשמתם תמורת הרבה פחות מזה. הצעה יותר טובה לא תקבל"
הטיפוס האדום לקח את המזוודה, דיבר קצת עם השרף ופתח את השער.
כבר שלושה חודשים שאני כאן. יושב בסתלבט, רגליים על השולחן, אוכל לוייתן ושור הבר ושותה נקטר. כבר השמנתי שלושה קילו.
מחפש מסעדה אחרת. אין. חומוס טחינה צ'יפס סלט? לא שמעו על זה. קצת אלכוהול בנקטר? אין סיכוי.
כולם כאן מחייכים ואדיבים. מעצבנים לאללה. בא לי לשרוף משהו אבל אפילו גפרורים אין כאן. גם כן שרף…
אני מתחיל לחשוב שעבדו עליי…..
