אני ישובה חגורה בכסא מרופד, קסדה לראשי והקרקע הרחק הרחק מתחתיי. מאחוריי נוהם ברעש גדול מנוע לא גדול ואני פורשת את ידיי לצדדים ונהנית מהרוח הנעימה של לפני השקיעה. שרון, שיושב בכסא שלפני, מצביע לכאן ולשם תוך שהוא נוקב בשמות היישובים עליהם אנו משקיפים. השמים צבועים בגווני כתום-אדום של שקיעה נהדרת ואני מקשיבה לו ונותנת לחוויה להתפשט בתוכי ולהשקיט את ארועי היום.
הכל התחיל לפני אי אילו שבועות, כאשר אחד מחבריי העלה תמונות של יום כיף שלו עם בתו, מעופפים להנאתם במצנחי רחיפה. התמונות העלו ממעמקי זכרוני תמונות מלפני קצת יותר מעשור, בהן אמא שלי, כמעט בת 70, רתומה למצנח רחיפה ומרחפת בהנאה עצומה מעל צוקי החוף של לימה, פרו במהלך חופשה משפחתית. אל מול התמונות התעוררו בי 2 קולות: אחד שגרס שמדובר בחוסר שפיות זמני, והאחר שקינא ורצה גם. בצירוף מקרים מפתיע, באותו יום ממש עלתה בסלונה הזמנה לרחף מטעמה בטרקטורון מעופף. התגובות להזמנה התחלקו לשני סוגים: הרוב היו ׳אני!!!!!!!׳ עם יותר או פחות סימני קריאה, ומיעוטן היו וריאציות שונות על ׳אין שום סיכוי בעולם שאני עולה על זה׳. בעקבות הסמיכות לאירועים שהזכרתי קודם ואפיזודה קצרה של אי שפיות זמנית, כתבתי בהיסוס ׳אני?׳. השתלשלות העניינים מאותו רגע לוטה בערפל, וסופה בריחוף בטרקטורון המעופף של שרון אל מול שקיעה מרהיבה מעל שדות השרון.
הדרך אל מנחת עין ורד בתחבורה הציבורית היתה, איך לומר, מייגעת עד מייאשת, ונראה היה שהיקום מנסה בכל כוחו לעצור בעדי מלהגיע. בתום סאגה מייגעת ונסיעה עם נהג מונית חינני הגעתי למנחת, בביטחון מעורער ובלב מייחל שהכל יהיה מאחורי מהר ככל שניתן. המונית עצרה בלב השטח הפתוח ושרון פתח לי בחיוך את דלת המונית. משהו בתוכי נרגע.
צעדנו לכיוון הטרקטורון, ותוך כדי שהוא פורש את המצנח המחובר אליו, תיאר לי שרון מה עומד להתרחש. התארגנות אחרונה, וממריאים. רעש המנוע מתערבב לי עם המילים של שרון שעוברות אלי דרך מערכת הקשר ועם נהמת הרוח סביבי. בראשי מהדהד המשפט שאמרנו בילדותנו במשחק המחבואים: ״מעלי, מתחתי, מצדדי ומכל עברי״. ככה בדיוק הקיף אותי הקסם, כשאין דבר שמפריד ביני לבין הנוף או מסתיר חלקים ממנו מעיניי.
שרון מטפח את תחביב הטיסה בטרקטורונים מעופפים כבר 16 שנים, ולפני שנתיים הפך את התחביב למקצוע במסגרת ׳אקסטרים ישראל׳. אפשר להרגיש את האהבה של שרון למה שהוא עושה וההנאה שלו מגיעה גם אלי ומתרווחת בתוכי. דקה או שתיים אחרי שהמראנו כבר לא זכרתי את קוצר הרוח ואת החששות שלי, והתמסרתי לחוויה ולנוף הצבוע בגווני השקיעה. שרון דאג לברר איתי מראש וגם תוך כדי הטיסה מה הייתי מעדיפה: חוויה רגועה ומעודנת או שמא חשקה נפשי באדרנלין דוהר ובחווית אקסטרים סוערת. בחרתי, איך לא, להתחיל ברגוע ולא הרבה זמן אחר כך כבר ביקשתי לטעום גם מהאקסטרים, כי הילדה חובבת רכבות ההרים שאני התעוררה ורצתה את הריגוש שלה.
20 דקות אחרי שהמראנו החלה לרדת החשיכה ונאלצנו לנחות. שרון רחב הלב פינה עבורי זמן לטיסה ארוכה הרבה יותר, אבל אני הגעתי מאוחר מדי. כך קרה שכשהגוף שלי אך התחיל להתמסר באמת לשחרור ולהנאה, נותרו דקות בודדות. על הקרקע, תוך כדי שאני משתחררת מהקסדה ומהחגורות ומתבוננת בשרון מארגן את הטרקטורון, נזכרתי בפחד ובחשש בטרם הגעתי ושמתי לב שהם לא עלו איתנו לטיסה. שרון מספר שהרבה פעמים מגיעים אליו אנשים שסובלים מפחד גבהים, ומכיוון שהטרקטורון יכול לרחף בגובה מטר מהקרקע או כמה מאות מטרים מהקרקע, הטיסה מאפשרת להם להתמודד בהדרגה עם הקושי. בכלל, בטרקטורון יכול לטוס כל אחד, גם בעלי מוגבלות פיזית. מי שיכול לשבת, יכול לטוס.
מה למדתי מהחוויה?
- הפחד הוא בראש. הטיסה בטרקטורון גמישה, ואפשר להתאים את רמת האקסטרים לכל נוסעת.
- טיסה של 20 דקות יכולה ללמד אותך על עצמך המון דברים. אני נזכרתי איך זה לבטוח באחר ולהתמסר להנאה בלי חשבון. זו יכולה להיות מתנה נפלאה לציון יומולדת עגול או ארוע משמעותי.
- כשאני סומכת על עצמי ומוכנה להתמודד עם הפחד ולא להימנע – צפויה לי חוויה מרנינה שהיא כמו פרס.
לאתר של אקסטרים ישראל | לדף הפייסבוק | לערוץ היוטיוב
צילומים: שרון ברעם, גלית סביליה
הכותבת היתה אורחת של ׳אקסטרים ישראל׳
רוצה לפרוץ את הגבולות של עצמך? מתמודדת עם פחד משתק? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
