״מהבת שלך לא ייצא כלום״
כך חרצה המחנכת שלי בכיתה ד
כבר אז היא החליטה שאני נדונה לכישלון וטרחה לעדכן את כל הכיתה בתחזית שלה ועודדה אותם לחשוב כמוהה. שלוש שנים נעדרתי מבית הספר, ואף אחד לא בא. בת-ים של שנות ה-90 – המורים הם סוג של אלוהים. ישבתי בבית ואכלתי ספרים, פיתחתי את עצמי ככל הנראה כפי שאף מורה לא היה יכול לעשות אי פעם נאבקתי להצליח בכוחות עצמי. תעבתי את המערכת, את הילדים הלועגים, את המחנכת שעודדה אותם ללעוג לי. ילדות עשוקה – אני יודעת. את התיכון התחלתי בכיתה ללא בגרות, עם ההזויים של השכבה, פליטים כושלים שהתגלו להיות האנשים הכי מקסימים שיש (ולימים גם הצליחו יותר מרבים אחרים) המורה נשכחה ממני סיימתי בגרות מצוינת המשכתי לפרוח בעיתונות לטפח את עצמי כי אף אחד אחר לא היה עושה את זה בשבילי.
כעבור שנים פגשתי את הבן של אותה מורה בסוג של דייט, הוא הילל ושיבח את אמא שלו ״מורה לחיים״. לא רציתי לשבור לו את הלב אז הנהנתי ובפנים חשבתי ״וואו הוא חי בסרט לגבי אמא שלו״. לאותה מורה לא אמרתי אף פעם מילה, הספיק הבן שלה שסיפר לה עלי ומיתג אותי מחדש.
בהמשך חוויתי תיקון מחדש עם מורה שהראתה לי את הדרך ופיצתה אותי על כל השנים האבודות בבית הספר אבל כל יום מחדש כשהילדים חוזרים בוכים ומספרים על צעקות בכיתה ועוול מצד מורים אני מתכווצת אני יודעת בפנים שיום יבוא והם יבינו שהם לא צריכים אישור של המורה שלהם אבל עכשיו ובינתיים צר לי על הדמויות שמלוות אותם ויחד עם תעודת ההוראה שעשיתי כנראה רק להוכיח לעצמי משהו – כולי תקווה שגם להם תהיה מורה אחת רק אחת מעורר/ת השראה שלא תצעק ותשפוט רק לפי הילדים שההורים שלהם מתחנפים והם יצאו מהמערכת בתחושה טובה יותר מזו שלי היתה ויש גם היום
