שלום לכולם החלטתי לפתוח בלוג בסלונה כחלק מתהליך ההבראה שלי מהודג'קין שהולך ומתעצם מיום ליום מאוד מתרגשת לכתוב לכם מתוך תקווה שהבלוג ישרת עוד הרבה אנשים.
בתחילת חודש ספטמבר עשיתי בדיקת דם כחלק ממעקב של מרקר Ca-125 למי שלא מכיר עוזר לאבחן בעיקר סרטן שחלות. צריכה לעשות את המעקב מכיוון שאני נשאית של הגן BRCA-1 אשר מעלה את הסיכון לחלות בסרטן שחלות או שד. את הגן קיבלתי מהצד של אימי ז"ל אשר חלתה בסרטן השחלות והצליחה לשרוד כ- 10 שנים לצד המחלה הלא פשוטה. יש לנו עבר לא פשוט של חולות בסרטן שחלה במשפחה סבתא, דודה. אחותי היקרה גם חלתה אך בסרטן המעי הגס ונפטרה בגיל 33 והשאירה אחריה בעל שני ילדים, הורים, ושתי אחיות.
ביום שעשיתי את הבדיקה זוכרת שאמרתי לאחות קופ"ח שמה שחשוב שהמרקר יצא תקין. בערב תוצאת הבדיקה הגיעה והערך של המרקר עמד על 120 כאשר המדד התקין צריך להיות עד 35. מאוד נלחצתי והתחלתי לבכות ולחשוב על הגרוע מכל. התקשרתי למטפלת שהכרתי כמה חודשים קודם לכן עם ידע מטורף שאני מאוד סומכת עליה. היא שמעה אותי ואמרה לי שהיא בדרך אליי. שהיא הגיעה אלי ישבנו בחצר הייתי מאוד לחוצה החלטנו שאנחנו יוצרות מציאות חדשה מדמיינות שהייתה טעות בבדיקה ושאני אחזור עליה שוב. שאלה איזה ערך אני רוצה שיצא אמרתי 18 ואז תיקנתי ל – 12.
ידעתי גם שהמרקר שקפץ זה סימן בשבילי שאני צריכה לעשות שינויים בחיים ולעזוב את מקום העבודה שכל כך היה לי קשה לעזוב עם ותק של 12 שנים ונוחות מאוד גדולה. דמיינתי שנפתחות לי מלא דלתות חדשות הבנתי שהמצב שהייתי בו שלא קיבלתי החלטה במשך שנה לא היה טוב עבורי. יאמר לזכותה שהצליחה להרגיע אותי.
חזרתי לרופא שהיה מוטרד מזה שהמרקר קפץ ואמרתי לו שבטח הייתה טעות בבדיקה. זרם איתי וביקש שאעשה את הבדיקה בעוד כשבוע. בינתיים היה ראש השנה ארחנו אצלנו וממש נהניתי והייתי גם רגועה. חזרתי על הבדיקה לאחר כשבוע המרקר קפץ ל- 160 בשבוע זה מאוד הלחיץ. הלכתי לרופא נשים שנתן לי הפניה ל- ct בטן קבעתי אותה לאמצע אוקטובר. החלטתי שזו רק דלקת והכל בסדר איתי. במהלך כל החודש עד לבדיקה עשיתי הרבה מדיטציות, התחלתי להנות מהרגע ולהבין שהחיים הם כאן ועכשיו ולסלק את כל המחשבות שלא תורמות לי. פתאום נהייתי אדם שלו יותר שלא דואג לפרנסה ומה יהיה אם? קשובה יותר לחמשת ילדיי, שומעת מלא מוזיקה ומדמיינת מלא אור לבן שנכנס לי לגוף ומנקה את כל הדלקת שיש לי בגוף וגורמת למרקר לעלות. ב- 18 לחודש הייתה לי יומהולדת ועלינו לקבר של אחותי ואמא שלי. דיברתי איתן וביקשתי שישלחו לי סימן שהכל טוב. היו חסרים לנו מספר גברים לקדיש ואז שהגענו ל- 10 גברים פתאום הצטרפו עוד שניים. חייכתי והייתי מאושרת כי הבנתי שזה הסימן שביקשתי מהן זה מילא אותי באושר והרגשתי שקיבלתי את מתנת יומההולדת הכי אדירה שיש במיוחד שיצא גם ביום כיפור. אמרתי שאני מאמצת את היום הזה גם לבקשת סליחות ולתודה על כל מה שיש לי, קיבלתי המון ברכות בפייסבוק איחלו לי בריאות ועוד, יצאנו לטייל בשכונה כולם לבשו לבן והרגשתי שכולם יצאו לחגוג איתי את יום ההולדת שלי.
במקביל לרופא המשפחה שלי יש רופאת משפחה שהבנתי שהיא גם מטפלת בשיטת נאדר בוטו הרגשתי שאיזה מזל ששלחו לי אותה בדיוק בזמן. מיד נוצר בין שתינו קשר מאוד מיוחד והרגשתי שאני מאוד חשובה לה. היא פחות מאמינה בתרופות ויותר בעבודה רוחנית ושכל מחלה היא סימפטום נפשי. סיפרה לי גם על השטיפה האנרגטית והמליצה לי לעשות אותה. קבעתי עם מטפל בשיטה של נאדר בוטו. נסעתי אליו לטיפול בקליניקה שלו בנצרת. הגעתי לטיפול ישבנו ודיברנו סיפרתי לו על אמא שלי ואחותי אמר לי שאני נשמה שבאה לעולם וששום דבר לא שייך לי גם לא בעלי והילדים הם נשמות שגם באו לעולם לעבור מסע משלהם והם המורים שלי. אמר שיש לי שמירה של 3 נשים – מיד ידעתי אמא שלי, אחותי וסבתא של אמא שלי שמאוד אהבה אותי. סיפרתי לו גם על השנה האחרונה שלא הצלחתי לעזוב את העבודה. לאחר מכן שכבתי על מיטת הטיפולים והוא עשה לי את השטיפה האנרגטית אמר לי לנשום נשימות מהירות ולחץ לי באמצע החזה. זה כל כך שרף וכאב לי הרגיש ממש יותר כואב מלידה. אמר שזה הפחד מהמוות. המשיך ללחוץ בסוף צעקתי ואז צחקתי אמר לי את רואה המוות לא מפחיד זה אפילו מצחיק. אח"כ אמר לי לדמיין שיש מסכים אחד שחור והשני לבן. במסך השחור ראיתי את אמא שלי ואחותי והתחילו לרעוד לי הרגליים שאל – מה את מרגישה עניתי שאני משקשקת מפחדת לאבד אותן. שאל מה הן אומרות לך? עניתי שזה המסע שלהן ושזה לא קשור אליי אין לי את הפחדים שלהן. המשכתי להתבונן בהן ואז ראיתי שהן מחייכות אליי. אח"כ ביקש שאסתכל על המסך הלבן דמיינתי את עצמה עם כל צבע הקשת מסביבי רוקדת ושמחה. הרגשתי ששחררתי אותן מתוך אהבה ומתוך הבנה שהן לא כאן כי המסע שלהן בעולם הסתיים. זה היה ממש כיף והרגשה של שחרור למרות שמאוד כאב לי באיזור החזה בגלל הלחיצות. בדרך חזרה מה שעברתי השפיע על בעלי שחיכה לי בחוץ ושמע את הצעקות שלי. פתאום נפתח אלי וסיפר לי משהו שרצה לספר לי כבר מאז שהכרנו ולא מצא את הכוח לשתף אותי. הייתה הרגשה כיפית של פתיחות ושל קרבה גדולה והמון אהבה והכלה.
חוץ מבעלי, המטפלת, חבר של המשפחה שיש לו עמותה לילדים חולי סרטן אף אחד לא ידע גם לא אחותי כי לא רציתי להדאיג אותה עברנו מספיק…. קבענו יום פינוק ביום שחזרתי על בדיקת הדם בפעם השלישית והיה לי ברור שהתוצאה שאראה היא שהמרקר ירד. חיכיתי לתוצאה ורציתי לספר לה מה עברתי ואיזה כיף שהכל תקין. יום הפינוק הסתיים ואז נכנסתי שוב לבדוק ואז ראיתי שהמרקר עלה ל- 180. הראיתי לאחותי ראיתי את הבהלה בפנים שלה אך לא רצתה להראות לי. ניסתה להקרין חוזק. התחלתי לבכות. הראנו גם לבעלי ובעלה. בעלה של אחותי ישר התקשר לחבר של המשפחה שי שלו עמותה לחשוב איתו ביחד מה זה יכול להיות ומה לעשות. אמרנו שאם זה עלה בחודש רק ב- 20 אז סימן שאולי משהו נעצר אולי זה עלה עוד במשך החודש ואז עכשיו במגמת ירידה. לא חזרתי הביתה לילדים לא רציתי שיראו שבכיתי נסעתי עם אחותי לקניון ישבו דיברנו ניסתה לחזק אותי שהכל טוב ובטח זה סתם חוסר איזון הורמונלי. שבוע קודם לכן התחלתי להרגיש שריפה בחזה ודקירות בבית השחי.
יום לאחר מכן עשינו אזכרה משותפת לאחותי ואמא שלי. תאריך הפטירה הלועזי של אחותי חל השנה בדיוק ביום האזכרה שלה ה- 10/10 שבחינתי היה גם יום משמעותי במיוחד קבעו לי פגישה המשך עם המנכ"ל של החברה בדיוק בתאריך האזכרה שלה שמבחינתי זו הייתה שיחה שבה אני מחשבת מסלול ומבינה אם יש לי סיבה להישאר או שאני שלמה עם ההחלטה לעזוב. לאחר השיחה עם המנכ"ל הבנתי שאין לי מה לבזבז בחברה זמן נוסף.
באזכרה החלטתי שאני מדברת ומשחררת אותן בשמחה השנה ולא בעצב וזאת אל מול כ- 50 אנשים שהיו נוכחים בחדר. הודתי להן על כל השנים שהייתי במחיצתן שאני שמחה שזו המשפחה שנולדתי אליה והזכרתי את מרים פרץ ששמעתי נשאום שנשאה והבנתי יותר מתמיד שלמרות כל הקשיים צריך להמשיך עם הזיכרונות ולכל אדם יש את הייעוד שלו שבשבילו הוא הגיע לעולם. זה היה לי מאוד חשוב ומשחרר האזכרה הראשונה שהרגשתי שאני נושמת טוב יותר.
מספר ימים לאחר מכן נגשתי לעשות Ct הרגשתי שלא ימצאו כלום וגם אם ימצאו זו סתם דלקת. אחותי באה איתי שמעתי מוזיקה בזמן ההמתנה אפילו קצת רקדתי והייתה לי אנרגיה טובה למרות הלחץ שבבדיקה. נכנסתי ל- ct שאלתי את הטכנאית בסוף הבדיקה אם הכל תקין. אמרה שלא יכולה להגיד רופא צריך לפענח. ואז שיצאתי אמרה לי תהיי רגועה, יהיו בשורות טובות ככה זה בחיים…. יצאתי מבולבלת לא הבנתי למה היא מתכוונת ואם הכל טוב אז למה ככה זה בחיים?
בעלי של אחותי לא ויתר ורצה פענוח באותו היום הגנו לרופא שמפענח ב- 21:30 בלילה. קיבל אותנו ואז יצא מהחדר עם פנים נפולות ואמר שיש ממצאים באיזור החזה ושיש במספר מקומות. התחלתי לבכות ואמרתי שאני לא רוצה להיות חולה. גיסי לחץ עליו שיעשה לי ביופסיה כמה שיותר מהר. קבעו לי ביופסיה באופן פרטי ליומיים אחרי. יום הבדיקה התחיל מעולה נסעתי ברכבת לדיון במס הכנסה והייתה לי חניה בדיוק באזור שדמיינתי. ראיתי בחור שמנגן בפסנתר ואמרתי לעצמי איזה כיף שהוא מנגן לי ושאני רוצה להחמיא לו אבל לא היה לי זמן. עליתי לרכבת מבין כל האנשים בא לשבת לידי. הייתי בשוק והרגשתי כמה כוח יש לדמיון ואיך אנו יוצרים את המציאות שלנו. אחרי הדיון במס הכנסה נפגשתי עם אמיר ואחותי ונסענו לבית החולים לעשות את הביופסיה. הגעתי לבדיקה עם אנרגיות טובות. הרופא לקח לי את הביופסיה מאיזור החזה ואמר שעוד כמה ימים יהיו תוצאות.
זה היה יום ראשון התחלתי טיפול אצל המטפלת שיצאתי ממנה הרופא התקשר ואמר לי ששללו סרטן שחלות מאוד שמחתי ושאלתי אותו אז מה זה יכול להיות? האם זו יכולה להיות דלקת אמר שאולי. מאוד שמחתי התקשרתי למטפלת ונקרענו מצחוק והרגשנו איך אנו יוצרות את המציאות. לאחר כמה ימים התקשר שוב ואמר שכנראה זו לימפומה עדיין לא יודעים מאיזה סוג אבל שזו מחלה שמבריאים ממנה. היה לי קשה לקבל את הבשורה שכל החודש וחצי אני חושבת על דלקת. לאחר כמה ימים התקשר שוב ואמר שלא נמצאו תאים סרטניים בביופסיה. הייתי מאושרת וצעקתי משמחה. הבנתי שיצרתי מציאות חדשה.
המטפלת העלתה פוסט לפייסבוק עם הווטסאפ ששלחתי לה שלא נמצאו תאים סרטניים הייתי באופוריה הרגשתי מלכה ואיזה כיף שעשיתי שינוי בחיים וגיליתי איזה חיים נהדרים וכמה כוח יש למחשבה ולאמונה. שיתפתי את בעלי ואז לא הבין מדוע אני מתלהבת כי זו הייתה דלקת וזה מה שהיה שם. ואז חשבתי לעצמי שאם היו מאבחנים משהו אחר למשל הודג'קין הייתי מראה ולכל המשפחה שאין מה לפחד משום מחלה אנחנו יכולים לשנות כל דבר כי גם המחלות שלנו הם היצירה שלנו. הרגשתי גם שאצלי כל ההיסטוריה והגנטיקה צריכה להיעצר כי אני מאמינה שאפשר אחרת. שאנחנו לא חלק מסטטיסטיקה או גנטיקה. לכל אחד מאיתנו יש את המסע המיוחד משלו והוא לא צריך ולא חייב להיות דומה לזה של בן משפחה שחלה במחלה.
הרופאים לא הסתפקו בתוצאה של הביופסיה הפנו אותי להמטולוג מקסים שחשב שצריך לעשות עוד בדיקת ביופסיה. הבדיקה הייתה מאוד לא נעימה בהרדמה דרך הגרון. לקח לי כשבוע להתאושש ולהפסיק להשתעל. לאחר כחמישה ימים הייתה תוצאה סיפר לי שמדובר בהודג'קין. לא היה פשוט לקבל את הבשורה מיד חשבתי על ילדיי. ובמיוחד על ילדתי בת ה-8 שהייתה בבטני בכל תקופת מחלתה של אחותי ונולדה כחודש לאחר שאחותי נפטרה. אמרה לי שרוצה להיות זמרת ורקדנית מפורסמת ומאוד עשירה. היא תקנה לימוזינה לחברה טובה שלה ולשאר החברות תתן 600 ש"ח ליומהולדת ולי תקנה תרופות. לא האמנתי למה ששמעתי… שאלתי למה? אמרה שכמו שאמא שלי הייתה חולה גם אני יכולה להיות חולה…היא רק בת 8 וכבר יש לה את המחשבה הלא בריאה שאני יכולה להיות חולה… ומה זה אומר לגביה שתגדל אם אני חליתי????
מבינה שיש לי כאן אחריות קודם כל כלפי עצמי להבריא את עצמי מיום ליום ושליחות קודם כל למשפחה שלי להראות שאפשר אחרת, להבריא ללא תרופות פשוט ליצור מציאות של בריאות מתוך חמלה ואהבה ובטחון ואמונה שהכל הולך להיות מעולה!!!! ושליחות נוספות לגבי עוד חולים במחלה הזו או במחלות אחרות לספר להם שהם לא חייבים להיות חלק מסטטיסטיקה רפואית וחשוב לבחון את כל החלופות ולקבל את כל המידע לפני שבוחרים דרך.