איך אתה מעז להתנהג כך? יום שישי היום ושוב, ניתקת איתי שיחת טלפון בפרצוף,כי מה שאמרתי לך, לא מצא חן בעינך. שוב, אתה לא מתקשר או מרשה למי שסביבך להתקשר אלי כדי לומר לי שבת שלום.
אני כבר רגילה
עצוב
אבל אני רגילה
היום אני כבר לא בוכה
ויתרתי
לפעמים עוברים שבועות שאנחנו לא מדברים
זה בסדר לי
עדיף לי
האמת אני רגילה לזה עוד משהייתי ילדה קטנה
ידעתי שאסור לי לספר לך דברים שבלב. כי תמיד תשתמש בהם נגדי.
אם ספרתי לך שהילדים בכיתה עושים עלי חרם, אמרת לי שאני עשיתי משהו שפגע בהם..
ואחר כך כשעשיתי משהו ששוב לא מצא חן בעינייך, אמרת לי 'את רואה למה אף אחד לא רוצה להיות איתך!' ואני הייתי רק ילדה קטנה שאתה הייתה כל עולמה והדעות שלך היו חשובות לה.
אף פעם לא עמדת לצידי
גם שהשכן ההוא, זרק אבנים אלי למרפסת, אמרת לי שאין מה לעשות..
וזה באמת נורא שהכלב שלי נבוח.
הוא זרק אבנים למרפסת שלי- כשאני בבית, אתה קולט בכלל שיכלו להרוג אותי? אפילו המשטרה אמרה לך שהאיש הזה מסוכן. ואתה, בשלך 'אין מה לעשות'
תמיד הרגשתי קטנה לידך, הרגשתי שאסור להכעיס אותך. אם אתה רואה טלויזיה אסור לדבר
כי אחרת אתה מגביר את הקול של המקלט לעוצמה כזו שכואבת באוזניים
כשהייתי קטנה קראתי לך 'נביא זעם' כי תמיד היו בפיך רק דברים רעים לומר עלי או לנבא בשבילי.
אף פעם לא הבנתי למה אתה מתנהג אלי ואל אחי כל כך בנוקשות ולשאר האנשים בעולם בכזו רכות אכפתיות ואהבה.
תמיד רציתי שגם אלי תתנהג באהבה, ניסיתי את כל הטריקים של ילדה, שרק רוצה שיאהבו אותה, בלי תנאים.
אבל לך, תמיד היו תנאים
אף פעם לא הבנתי למה הרבצת לאחי עם מקל
אף פעם לא הבנתי למה הרבצת לי על כל קישקוש על הקיר שציירתי.. אתה נתת לי סטירה ואמא ניקתה את הציור.. כך עברנו ציור ציור..
אני שוכחת המון דברים שעשית.. אני שוכחת מקרים שהעלבת, שהרבצת, שלא היית שם בשבילי
אפילו עכשיו, זה פתאום מכה בי
כמעט שכחתי את הרגע ההוא, שהגעתי אליך באמצע הלילה פצוע וחבולה, בוכה ומייללת מרוב כאב
וסיפרתי לך שזה שתכף אני מתחתנת איתו, מרביץ לי
ומה אתה עשית? זוכר?
אתה שכבת במיטה, אפילו לא קמתה ובקול קר ומנוכר אמרת לי את המשפט שנצרב בנפשי
"זה בטח הגיע לך".
ואני רצתי למטבח ממררת בבכי התיישבתי על הריצפה.. ואמא הגיע ואמרה לי באותו קול שלמדה ממך אחרי שנים של ביחד
"קומי! קומי!, מה כבר קרה? לכי לישון"
מה קרה? הבת שלכם הייתה אישה מוכה
ואתם אפילו חיבוק לא נתתם לי.
אז, כן, היום 20 שנה אחרי, לוקח לי זמן להזכר ברגע הזה
אז למה אני כותבת לך את הדברים עכשיו?
כי שמעתי משפט שאומר 'שיש תאריך תפוגה להאשמת ההורים בצרות שלנו',
ואני, אני כבר אישה בגיל מכובד, ובזכות ההתנהגות שלך, חייתי כל השנים בתחושה, שלי לא מגיע כלום כי אני טיפשה, בעיתית ולא יצא ממני כלום וכי אף אחד לא רוצה להיות איתי. זוכר? כך אתה קורא לי.
כשאתה מתייחס אלי כאל אדם סוג ז' כך אני רגילה לחשוב שכל העולם צריך להתייחס אלי.
זה כואב לי, וכל יום מחדש אני מזכירה לעצמי שאני שווה משהו בעולם הזה, שיש לי יכולות
אבל לא תמיד אני מזכירה לעצמי את זה בזמן ואז אני מפסידה
אני מפסידה הרבה
עצוב לי להפסיד
ונמאס לי להפסיד
אז אם אתה רוצה לנתק לי את הטלפון בפרצוף כי לא אמרתי לך את המילים המדוייקת שרצית לשמוע
תנתק
אני יכולה להסתדר בלי אבא ואמא
אני לא רוצה להתסדר בלי אבא ואמא, אני אוהבת אותכם
אני גם מקבלת אתכם עם כל ה'דפיקויות'
אבל אני לא אעשה מאמץ כדי לפייס אותך
אתה רוצה לשמור על קשר עם הבת שלך
תשמור
אתה לא רוצה לשמור על קשר עם הבת שלך
אל תשומר
אני כאן, אתה מכיר את הטלפון שלי, יודע איפה אני גרה
אני תמיד אשמח לראות ולשמוע אותך
אבל אני יותר לא ארגיש קטנה בעולם הזה
מגיע לי זוגיות, מגיע לי לסמוך, מגיע לי לאהוב ולהיות נאהבת ללא תנאים
עם כל ה'דפיקויות שלי'
אוףף הלוואי והייתי יכולה לומר לך את הדברים בעולם האמיתי
