איך איבדתי את ההריון וכמעט נפרדתי בעצמי ולתמיד

אני עוברת על הפוסטים שלי מהשבועות האחרונים ומחייכת בעיניים רטובות: הקיטורים על עלות התיקון של הרכב במוסך, ההגיגים הפמיניסטיים,  התובנות השמאלניות ושלל התמונות המצחיקות/האוויליות/המתחכמות. כולן אני. ברגע אחד הכל הופך נלעג כל כך.

בחמישי האחרון איבדתי את ההריון שלי וכמעט נפרדתי בעצמי.

איך מתחילים לספר את את קורות השבוע האחרון הארור הזה. ואם בכלל?  החיים האמיתיים הרי חבויים הרחק מאחורי התמונות המחוייכות בפייסבוק, הרי כמעט ולא תמצאו כאן את הדכאונות,  את הבגידות, את הדמעות, את הרגעים הקשים באמת. לפעמים אפשר למצוא מילות פרידה מאדם שנפטר, או מישהו שבאמת שופך את הלב.  טראומות קבוצתיות אפשר לפרוש באומץ על העמוד המרצד ולסמן לייק מכל הלב. אפשר גם לבקש חסד ורחמים ועם סיפור אישי מכמיר לב, אבל טראומות אישיות? ממש אמיתיות, מדממות מהלב? כשלונות?  זה לא! מקומם לא כאן- כאן בוררים היטב את התמונות, בוחרים את העולצות, הרזות, המצליחניות, פורשים בפנינו את תמונות התינוקות הבריאים שנולדו , את הילדים שסיימו כתה א' ויסודי ותיכון וחתונה.

אז איך אספר על שברון הלב על עובר של 15 שבועות, שערב לפני עוד מצץ לנגד עיני על מסך האולטרסאונד את אצבעו הזעירה ולמחרת כבר שכב קפוא ללא דופק,  על השבועות הארוכים ששמרתי ללא הועיל על ההריון הזה בשכיבה מלאה במיטה ובני משפחתי וחבריי עמלים סביבי כמו בריקוד אינדיאני שלא נגמר.

איך אספר על ניתוח ההפלה שהסתבך וכמעט הרג אותי, על איך ליוו אותי בן זוגי וחברתי כשאני מונשמת ומורדמת בשבילי בית החולים למחלקה לטיפול נמרץ. והרופא שהפטיר "היא בסדר, אבל זה היה קרוב".

איך לספר כיצד התעוררתי מחוברת לשלל צינורות, כאובה ומבועתת ומעלי מכונות מצפצפות, מנסה להתחיל לעכל את מה שקרה לי. ועל ימי האשפוז במחלקה עם אור הניאון הבלתי נגמר והכאבים והדמעות.

ואיך חוזרים לשגרה? ואיך מסבירים את פשר הבטן של חודש רביעי, הריון שלישי ורק ילד אחד.  נפלא, שיישאר יחיד לתמיד. "אמא, אני כל כך שמח לראות אותך. את יודעת שהעובר לא יצא? ככה הוא החליט וזה חבל ".

אז הנה- ככה עושים את זה. חוזרת לעשות את מה שאני עושה הכי טוב- לכתוב. ולחבק בחזרה את כל מי שחיבקו אותי בימים האחרונים, ולחבק את המשפחה הנהדרת שלי, זו שנולדתי לתוכה וזו המופלאה שיצרתי לעצמי. וכן- אחזור לקטר על הדברים הקטנים- על המוסך, והבלגן בבית, והרעש בגן הציבורי ועל חוסר הצדק. ואמשיך לנסות ולשנות את העולם, אבל אולי טיפונת פחות. וליהנות מאוכל טוב, ומכוס יין, ומספר טוב, ומחברה נהדרת, ומהשקיעה שבמרפסת וממשחק מילים מצחיק  ומפוסט אווילי בפייסבוק.

ולהודות על החיים שלי שכמעט ונלקחו ממני ברגע. ולרופאים המדהימים בסורוקה שהצילו את חיי. פשוט כך!

ואבכה, אבכה הרבה, על מה שרציתי וקיוויתי כל כך וכבר לא יהיה.

לחיי החיים! במלוא מורכבותם