התקציר של הספר מציין כך, שתי אחיות. אי קטן. ארבע עשורים.
אנחנו מתחילים באי הקטן ג'יליו שבו בקושי 1000 תושבים, אל פניו גן עדן. אנו פוגשים את תרזה המספרת שלנו כשהיא רק בת 5 ומלווים אותה במסע חייה עד סביבות גיל 40. לאורך סיפור חייה של תרזה אנחנו גם נחשפים לארבעה עשורים של היסטוריה איטלקית. להורים שלא היו צריכים להיות ביחד, אחיות שהן שמיים וארץ, אחת לוחמנית ואחת קונפורמיסטית, החלטות הוריות גורליות.
דרך עינייה של אותה ילדה אני מגלה שרשרת של נשים חזקות ומיוחדות המתמודדות עם מציאות חיים לא קלה. החל מהסבתא המאוד נוכחת בחיי הנכדות שהיא פשוט מעוררת השראה, ילדה ענייה שעזבה את בית הספר כבר בגיל 9, אלמנת מלחמה עם תינוקת שעשתה כל מה שהיא יכולה כדי שמעגל הבורות יגמר בה וגידלה אישה משכילה, אשת עסקים, לוחמת צדק שסוחפת אחריה אי שלם על עקרונות פוליטיים. תרזה ואחותה הגדולה, שהן כל כך שונות. חצי מהזמן ציקצקתי בלשון לא יכול להאמין שהן גדלו באותו הבית, לעיתים צחקתי ולא פעם חשתי מחנק בגרון.
את הפרקים האחרונים ממש קראתי לאט לאט גם כי לא רציתי שיגמר וגם כי היו שם משפטים שפשוט נגעו בי, נכנסו עמוק לבטן וללב ובחשו ככה שכל כמה עמודים הייתי צריכה לעצור רגע, להבין איפה המילים שלה פוגשות אותי ולמה ואז להמשיך הלאה בקריאה. גדולה אמיתית של סופר או סופרת לדעתי זה היכולת להגיד המון במעט מאוד מילים. ובמקרה הזה לורנצה פיירי עושה את זה מדהים.
זה מוזר, אבל לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו היא כותבת עליה, אומנם גדלתי בישראל במושבה קטנה ולא באי מבודד באיטליה, משפחה גדולה, מגובשת כביכול ההפך המוחלט, אבל עדין, זו אני, הילדה שמחפשת את מקומה בעולם, שרוצה שיראו אותה כמי שהיא, וגם תרזה כל הזמן מחפשת את מקומה בעולם, היא גדלה עם אחות שמתווכת על כל דבר, מורדת עד גבול גסות רוח ולכן תרזה מוצאת את עצמה לוקחת, לא ברצון ולא ביודעין את התפקיד של הבת הצייתינית, הנחמדה, שעושה רק מה שמצפים ממנה ולאט לאט לאורך השנים היא יוצאת מהמקום הזה ונהפכת להיות זו שמתסכלים עליה בעין ביקורתית, שמעשיה אינם מקובלים בחברה האיטלקית השמרנית שמתחילה לחושב רק על עצמה ועל הקרובים לה וזהו. ודווקא בשלב הזה, היא חוזרת הבייתה, אל האי. אבל היא חוזרת אחרת, זרה, המקומיים לא מזהים אותה בהתחלה וממש בסוף הספר היא סוף סוף מוצאת את המקום שלה בעולם, אומנם זה המקום שהיא התחילה בו אך היא שונה מאוד מהילדה שעזבה את האי. אני אסיים את ההמלצה הזו במשפט אחד שחותם את הספר: "ידעתי שאני שם, ושאינני יכולה לעשות דבר חוץ מלהסתכל קדימה" הן מילים מלאות כוח והשראה וכאלה יש המון בספר.
בינתיים התעורר החשק לנסוע לשם, אך עד שזה יקרה, הנה כמה תמונות לנפש
