זה ספר שקשה לכתוב עליו בלי להסגיר ספויילרים, וזה ספר שקשה שלא לכתוב עליו. גדי איידלהייט אומר שהוא אנטי-רשומון ואני מסכימה בול עם ההגדרה הזו.
נתחיל במה שאפשר לכתוב. אן נשואה לוויד. וויד היה נשוי בעבר לג'יני והיו להם שתי בנות. משהו קרה, משהו איום ונורא, ועכשיו וויד נשוי לאן. והשאלה מה בדיוק קרה ולמה הוא קרה תלווה אתכם כל הספר כולו, עם המון זוויות ראיה, והמון מציאות מעורבת בדמיון, ובלי שום תיאור חד וחלק.
וויד סובל מדמנציה מוקדמת. הוא חי כל חייו בידיעה שזה מה שקרה לאביו, ולאביו לפניו, ולאביו לפניו. הספר עוסק גם בדמנציה הזו. מה היא עושה לוויד. מה היא עושה לאן ולנישואיהם. אבל לא על זה הספר.
הספר הוא גם לא על אהבה, למרות שהוא אחד מספרי האהבה הכי גדולים שקראתי. הוא לא מה שקרה ולא על למה זה קרה. הוא לא על פאזל שהקורא נאלץ להחליט איזה חלק בו שייך בכלל לערכה הזו ולאן הוא מתחבר. ולמרות השם הוא גם לא על איידהו, למרות שנושבת בו שלווה שנובעת מהמדינה ההיא, מההר, מהמגורים ביער. עם כל האימה במעשה שקרה ובסיבותיו, יש המון שלווה בספר.
ועדיין, לא על זה הספר.
אני לא יודעת כמה הסופרת היתה מודעת, כמה היא התכוונה, אבל הספר הוא על זוגיות. משלל סוגים. לאו דווקא רומנטית.
כי הספר הזה הולך בזוגות זוגות. לכל אחד יש בבואה. יש את וויד ואן. ויש את וויד וג'יני. יש את אן וג'יני שהן זוג בכך שנישאו לאותו וויד. יש את ג'ון ומאי שתי הבנות. יש את הזוג המבוגר שעוזר לוויד וג'יני אחרי שאירע מה שאירע. יש את אליזבת שיוצרת זוג עם סילביה. ישנן הזוגות שנוצרים מאליוט ושלל בנות זוגו. ישנו אבא של אן ואחיו, הספר הוא מראה אינסופית שחוקרת זוגיות. שחוקרת מה יש שם בין שניים שיוצרים זוג. איפה הם מועילים זה לזה. איפה הם פוגעים זה בזה. איפה הזוגיות מקבלת חיים משל עצמה. איפה היא מאיימת על היחיד ואיפה מסייעת לו.
ובמקביל הספר רווי בדידות. הבדידות שנובעת כשאין לך זוג. הבדידות שנובעת כשהזוג שיש לך הוא עם האדם השגוי. הבדידות שנובעת מכך שבן זוגך לא זוכר אותך בכלל. הבדידות שנובעת כאשר בן זוגך אינו מספיק.
זה ספר שמי שיקרא אותו – כאילו יידבק בוירוס, השאלות הלא מרפות מהפאזל הלא פתור לא יניחו לו כ"כ מהר. אבל שווה להסתכל גם ברובדים האחרים, להתעמת עם פחדינו הנוראיים ביותר מצד אחד (אם באמת אין פשר למה שאירע, זה יכול לקרות בחיי?) עם התהיה מה מכל מה שאנחנו חושבים אמיתי (כי אמילי רסקוביץ מפשיטה ללא רחמים את כל הדמיונות ומוכיחה כי הם שווא) ועם מראות הזוגיות שרסקוביץ' מציבה לנו. איפה אנחנו בזוגיות שלנו? עם מי אנחנו בזוגיות? איך היא נראית ומתנהלת? כמו איזה מהזוגות פה אנחנו?
ובסופו של חשבון, זה ספר על אנושיות. והיא תמיד מורכבת ולא מובנת. ואני בהחלט מצדיעה לאמילי רסקוביץ שהעזה לא לפתור הכל. להשאיר אותנו עם אי ההבנה.
בשורה התחתונה? ממליצה לכם להתמודד עם קריאה שהיא מאתגרת, ומתסכלת, אבל כ"כ יפיפיה.