לא תאמינו אבל אצלי הכל התחיל בבית קפה, כן, בית קפה שבו עבדתי כמה שנים טובות ולא באושר רב.
מצאתי את עצמי מכינה כמויות של כוסות קפה לאנשים משעה 6:00 בבוקר ועד הערב , מגישה, מערבבת, מכינה אבל עצובה.
אני זוכרת את עצמי שומעת את מנהל בית הקפה אומר לאחת העובדות :" אבל למה אין לה חשק לכלום?" ואז הבנתי, הוא פשוט צודק, באמת לא היה לי חשק לכלום. ככה זה כשעושים משהו שלא אוהבים והחיוך בטח לא עולה על הפנים.
אני זוכרת את הרגע הזה כל כך חזק כי זה הרגע בו החלטתי שמאסתי בעבודה שאני לא קמה אליה בחיוך בבוקר, מאסתי בהרגשת הכבדות הזו וחוסר החשק הזה לקום לעבודה בבוקר.
מאותו יום הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני לא עובדת במקום שלא גורם לי לקום בחיוך, אני לא נשארת במקום שלא טוב לי ואני בטח לא מכינה יותר כוסות קפה שניים סוכר.
ישבתי עם עצמי וחשבתי "מה עושה לי טוב בחיים?" והתשובה נשלפה לה מאוד בקלות "לשמוח ולשמח", מכאן, הדרך התגלגלה לה באופן כל כך מדויק מצד אחד אבל ממש לא צפוי מצד שני.
צילום: CHEEZE
אז נכון, התגלגלתי מפה לשם, התחלתי כמדריכת סלסה וזומבה למבוגרים, עברתי לאירובי ותחום הכושר ולבסוף התגלגלתי למקום הנכון באמת, הפעלות ילדים.
למה? כי באיזו עוד סיטואציה בחיים אתם יכולים לראות כל כך הרבה ילדים באים שמחים ומאושרים שפשוט באים לחגוג, כולם באים עם חיוך ענקי על הפנים והתרגשות גדולה בלב.
יש אושר גדול יותר מלדעת שאני הגורם ששימח את הלבבות שלהם?
יש אושר גדול יותר מהחיוך האמיתי על הפנים, העיניים הקורנות והפרפור שבלב?
כי כל מה שהם מרגישים אני מרגישה בכל פעם מחדש כשאני מתחילה אירוע וכולם יושבים מולי בציפייה שנתחיל בחגיגה.
ואז כשמתחילים יוצא ממני "פיטר פן" הילד הנצחי, הילדה הנצחית שבי שאוהבת להשתטות, לצחוק, להצחיק, לרקוד ופשוט לעשות שמח.
מכאן והלאה ההבדל ביני לבין הילדים הוא בגובה הגוף בלבד אבל ממש לא בגובה העיניים, אני תמיד איתם במבט, ברגש ובחיבוק גדול- כי באתי לעשות שמח.
צילום: CHEEZE
ואחרי אירוע? חוזרת הביתה מלאה באנרגיות, עם לב מלא באהבה ובגאווה שהצלחתי שוב לעשות ילדים מאושרים ואת ההורים שלהם למרוצים.
הולכת לישון, עוצמת עיניים ומרגישה שטינקרבל מפזרת עלי כל לילה מחדש אבקת קסמים מארץ "לעולם לא" כדי שזה לעולם לא,
ייגמר.
צילום: יניב גרין
