ביינות להררי תפוחים, דבש דבורים טהור, נצנצים ואשכולות תמרים מקהי שיניים.
ביינות לכל אלה ועוד עולה וצומחת, תמיד כבכל שנה, "המאחלת".
המאחלת היא מפעל האיחולים הגדול.
וכמנהג המקום, בכל שנה הופך גדול יותר, מתקדם יותר טכנולוגי יותר. ובהתאמה אישי פחות ופחות.
נזנחו מזמן כרטיסי הברכה ואיתם המנהג לשבת להעמיק ולאחל מעומק הלב.
את העשייה הפרימיטיבית הזו החליפו האסמסים הסדרתיים. לעיתים מתחכמים, לעיתים בחרוזים. ובמייל ובפייסבוק.
לא נוגעים יותר באיחול. לא מגרדים בציפורן את הנצנצים ומדביקים על עצם הלחי .
אני אוהבת לחבק את האיחולים שלי ולמשש אותם. ולשמור את כולם בקופסא.
ולפעמים בימים שבהם השמש נכבית לי והתקרה מאיימת לצנוח אני פותחת וקוראת.
איחול איחול והם מסדרים אותי ומרוממים תקרה ולב. מילים טובות הן כח ונחמה.
וזה פשוט כל כך. אז הנה אני מאחלת.
דמיינו את מגע הנייר. את עקבות הדיו .
תגעו במילים שלי כי מהלב אני כותבת:
אני מאחלת שמחה. כי גם ללב עצוב יכולה לחזור השמחה. אני יודעת.
ובריאות. כי זה חשוב. תמיד בכל גיל.
קירבה. אמיתית. לא צריך להמון מספיק לכמה. אבל הידיעה שיש מישהו שעל כתפו את הראש ניתן להניח. ולנשום.
לב פתוח. להקשיב לעצמנו לרצונות ולכמיהות שלנו. ולזולת גם.
לב פתוח אינו שופט או מבקר הוא אוהב.
אהבה. אני מאחלת שיאהבו אותנו חזק והרבה. ושנאהב. ראשית אותנו חזרה ואז את היקרים לנו. את הסביבה בה אנו חיים. את האחר.
אני מאחלת צחוקים. מעומק הבטן כאלה שמזילים מהם דמעות וכשנזכרים בהם גם ימים אחר כך הם מעוררים גל צחוק.
וסבלנות. כי הרב באמת קורה לאט.. או לא בדיוק כמו שרצינו.
כבוד. שנהייה ראויים לו. ונדיבים בלחלוק אותו.
וקול. קול רם וברור לדבר בו את הטוב וגם את האיוולת והעוולות.
ואומץ להשתמש בקול כשצריך.
אני מאחלת שיהיה. לא יותר מדי ולא פחות ממה שצריך. ממה שנבקש.
ואיזון. ומרחב להיות מי שנרצה. עם מי שנבקש.
שיצליח לכל מי שנכשל. שיתחברו החיבורים. שיהיו התחלות סוחפות. שיסתיים כל מה שלא צריך עוד להיות.
ואיחול אחד נאיבי, אך הכרחי: שלום.
ועוד אחד מהסדרה: שלא נרעב. לא נפחד. לא נגע ברוע.
שנחייך הרבה. ונבכה כשצריך.
ושתהייה לנו. שנה טובה. טובה באמת.
ועוד מילה לסיום.
תודה.
תודה על שאתם קוראים את המילים שאני שוזרת.
תודה על המילים שאתם כותבים לי חזרה.