"אודליה, הילדים שלך מורעבים. אי אפשר לתת להם כל הזמן מהפירות שאני מביאה, הם הרבה."
הרגשתי שהעלבון מטפס עד לעיניים והדמעות חונקות את גרוני משתלבות נפלא עם הרצון לחנוק את גרונה.
"אני אמא לארבעה. עובדת במשרה מלאה. מהעבודה רצה לגן. בקושי מספיקה לעבור בבית, לפעמים בכלל מגיעה ישר לגן…" מצאתי עצמי מסבירה לה. אולי לעצמי.
"אני אמא טובה. הילדים שלי לא מורעבים" עכשיו זה הלב שדיבר. בכלל בלי קול.
הלכנו משם. מגן המשחקים.
כשהגענו הביתה חתכתי לילדים פירות ורציתי להגיד להם שלא יבקשו יותר מאף אחד.
ואז ראיתי את תמר לוקחת חתיכת תפוח וחותכת בסכין פלסטיק למלא חתיכות מעוכות. מניחה בצלחת ומכריזה: "זה לכל הילדים בגן"
והחלטתי שלא אומר דבר.
הם גדלו, גדלים ויגדלו על נתינה ואף אמא מאיזה גן שעשועים לא תשבש לנו את זה.
בלילה סיפרתי לאיש.
וניסיתי להבין למה ככה כאב.
אז מה אם אמרה? למה נעלבתי? בשביל מי? עבורי או עבור ילדיי…
ולא מצאתי תשובה
רק חזרתי שוב ושוב על המילים "אוכל", "דאגה" ו "משתדלת"
אני אישה כזו.
עם יותר משתי ידיים. כשאני זקוקה לעוד יד אני מצמיחה אותה.
אני תקתקנית ולא עושה עניין
מסוגלת להרים ארוחה ל 15 אנשים בשעתיים לסירוגין ויהיו בה 9 מנות.
כשאין לי זמן, אני מייצרת כזה במפעל חיי. רק שלפעמים אין לי זמן לאסוף אותו.
אני עושה תוך כדי דברים שבדיעבד ייזכרו לאלתר.
אני עפה על עצמי כי זה עוזר לי לא לנחות.
אני מכינה סלט כוסברה וסלק בשתי דקות. זה מה שזה אמרה האהבה.
יש בו ( מוכנים? הנה מתכון )
1 סלק חי מקולף חתוך לגפרורים ( יש קולפנים לזה. של נעמן מצוין )
צרור כוסברה חתוך גס ( שזה אומר לא להפוך את העלים למיץ )
1/4 צרור פטרוזיליה
2 "עיגולים" מחצי לימון. קצוצים עם הקליפה
1 בצל ירוק
מתבלים בשמן זית
מעט מלח גס
1/4 כפית סוכר חום
1/4 כפית ג'ינגר דורות
טיפה לימון ( יש בפנים חתיכות שעושות יופי של עבודה)
מעט בוטנים / קשיו / פיסטוקים
וזהו. יש לכם סלט.
בקורס הערב הכנתי את הסלט הזה ממה שנשאר בעמדות העבודה אחרי שסיימנו להכין מרק כתום, מרק סלק ובשר ומרק דלעת .
מה למדת היום? למדתי שאני יודעת שיש לי עוד מה ללמוד.
מבלי שהתכוונתי נהיה שם סלט
מבבלי שתכננתי, סידרתי על צלחת
מבלי שאספיק לעבד, הוא חוסל
ובתמונות יש את רוני שאוכלת ומתענגת על כל ביס.
ואת כרמלה שהיא בשלנית ואמא וסבתא וחברה שטעמה ואמרה שזה "וואוו"
ויש אותי שלרגע אחד באחר הצהרים של לפני יום נעלבה מאישה אחת שלא יודעת שאני דווקא ממש בסדר.
אז הסלט הזה מוקדש לכל מי שלעיתים מתייסרת שמא היא פחות טובה מאישה או אמא אחרת.
יש בו את כל מה שאני אוהבת והכנתי אותו על הדרך בלי לעשות עניין או דרמה, יש בו מעט מרכיבים והוא רענן והוא עייף והוא צבעוני בזכות צבע אחד שממש בולט והוא מתובל בחמיצות ומתיקות ומעורבב בידיים עם כל הלב. כמוני. כמוך.
ויש בו בקשה ותזכורת לעצמי, הלוואי לא נמהר לשפוט את עצמנו לחומרה, נשים לב לחוזקות ונעריך את הקטנות ושתמיד תהיה לנו בכיס לפחות תזכורת אחת שנוכל לשלוף ברגעים שמתערערת הידיעה ומתעורר לו הספק.
את.
מהממת.
גם את.
