זו שאלה שרצה לי בראש בשבועות האחרונים,
בסוף היום אין הקבלה בין להיות ימני וחוסר סובלנות לדעות של אחרים ומעולם לא הייתה (אלא אם כן נלך לקצוות שאז זה קיים בשתי המחנות).
כמובן, שמצד אחד יש את הלחץ הנוסף שכולנו כרגע מתמודדים איתו,
להתעורר בבוקר לאזעקות, מי יותר ומי פחות,
לדעת שחברים, חברים לעבודה, בני משפחה וילדים נמצאים איי שם באזור עזה,
נפגעים ונאלצים לפגוע באחרים.
ולראות מישהו אחר (שהרי כיום אנחנו לא שומעים אנשים, אנחנו רואים אותם, בפייסבוק, טוויטר, וואטצאפ וכיוב..),
שלא נותן מילת תמיכה באותו יקיר שלכם,
לא טיפת אהדה, חמלה, רכות…
אבל כן יודע להביע את הדברים האלו כלפי אותם אנשים שמצידו השני של המתרס,
שאולי לא אחראים למצב בלעדית, ואולי רבים מהם חפים מפשע, אבל בסוף היום – הם עדיין הצד השני.
זה כואב, תבינו זה כואב
ימנים אולי מדברים חזק וצועקים בקול אבל כואב לנו, גם עליהם וגם על ילדינו.
המלחמה הקשה שלנו הרי, היא לא הצבאית.
צה"ל יותר חזק מהם ואף מדינה מסביב לא תעזור להם. עובדה.
המלחמה שאנחנו תמיד מפסידים בה היא זו שבתקשורת.
וכמו שאנחנו נלחמים לתמוך בילדים שלנו שלוחמים בעבור חרותינו,
וכמו שאנחנו מנסים כמה יותר להלחם בהכפשה שנתמכת על ידיי המילארדים של קטאר ושל שאר ממלכות הנפט,
פה מתוכנו אנחנו נלחמים בעוד חזית,
בישראלים,
באנשים שאמורים להבין שגם אם מדיניות הממשלות עזרה ביצירת קרקע פוריה לגדילת מחבלים,
גם אם גם אתם לחלוטין לא מסכימים עם המדיניות הגורפת מאז שנות השבעים,
וגם אם כואב לכם וזו הדרך שלכם לשחרר את הכאב.
לא עכשיו!
עכשיו תהיו פה איתנו, לא נגדנו.
אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה, זה כואב מידיי.
אז אני לא אדבר עכשיו עם הקיצונים,
אלו שטוענים שאנחנו צריכים כולנו לעזוב ולתת להם את המדינה שבנינו פה,
אלא לאלו שיודעים שלכול סיפור יש שני צדדים,
ושמבינים שעד כמה שזה מסריח, את המבצע שעושים עכשיו חייבים לבצע, להרוס את המנהרות האלו ולסלק כמה שיותר מחסני נשק.
בבקשה, אתם לא חייבים לעזור, אבל תפסיקו להיות כול כך נגד.
יהיה מספיק זמן לפוליטיקה אחרי המלחמה.
מזכיר לי את השיר הזה