היי לב שלי,
בבקשה תפתח לי את הדלת, אני לא רוצה לדפוק עוד הרבה.
תלחץ על הדרך על הקומקום, אני רוצה שנשב ביחד לכוס קפה – חצי כפית סוכר והרבה חלב.
אני יודעת שנפגעת הרבה, אני יודעת שנפתחת, נתת הזדמנויות, התאכזבת ונסגרת.
אני יודעת שנמאס לך מכל אלה שנופלים עלינו, גם אני תוהה מתי יגיע האחד שיזיז אותך כל כך חזק עד שלא תוכל לעמוד בזה, אחד שיהיה ראוי לנו.
אני יודעת שאתה צמא, רעב, גווע, לחברות אמיתית, לחיבור, לריגוש ולהקשבה.
אני גם יודעת שיש לך פאסון, אתה לא צריך אף אחד הא?
בולשיט.
על כולם זה עובד, אני לא מאמינה לך!
אני מכירה אותך טוב מידי.
אל תשכח שבין כל ערימת האכזבות היו כמה חיוכים, כמה רגעים בלתי נשכחים.
אולי תרגיש שלמצוא אותם זה כמו למצוא מחט בערימת שחט – אך זה אפשרי, אם מסתכלים מספיק טוב, אם תצטרך משקפיים אשיג לך זוג ראוי.
אם כבר פתחת לי את הדלת אולי עדיף שתשאיר אותה פתוחה, מה כבר יכול להיות?
אז מה אם יכנס אורח?
אז מה אם הוא ילך מהר?
אז מה אם הוא יישאר לקפה?
מישהי חכמה פעם אמרה שייעודם של מערכות יחסים הם במלא להסתיים – אחרי דקה, אחרי חודש או אחרי חמישים שנים, כשאחד מבני הזוג מחזיר ציוד לבורא.
האם אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך?
האם יש על זה ביטוח? התשובה היא לא.
הפחד מלהיפגע באמת מגן עלייך, לב יקר שלי? הוא רק גורם לך להרגיש שאתה פועם ותו לא, מונע ממך להרגיש חי.
עדיף להרגיש משהו מאשר לא להרגיש כלום בכלל.
תשאיר את הדלת פתוחה, את המים בקומקום חמים.
לך תדע מי יקפוץ לקפה ויישאר לחבק אותך בלילה.
