לו הייתי כותבת את הפוסט הזה ביום חמישי שעבר אני מניחה שכולו היה נסיון נואש לנשום. פשוט להעביר זרם אויר דקיק בין בועיות הריאה. לחמצן את המוח, להזרים קצת דם אל הלב שעשה רילוקיישן לאיזור הלוע.
לאחר חודשים של התלבטויות והחלטה אחת מורכבת בחמישי שעבר בשעה חמש וכמה דקות ישבנו הקירח ואני סביב השולחן הגדול עם כל ילדי המשפחתון ובמילים שלא האמנתי שאצליח למצוא בישרנו להם שאנחנו עוזבים.
מה שקרה בשעה שאחרי המילים הללו כואב ומרגש ומופלא ועצוב ומעצים. ואין מילה מושלמת ככל שתהייה שתכיל את מה שהיה בדקות הללו.
את רמת האינטמיות, את ההד שעלה מהם, את הדמעות המלוחות שזלגו מעיניים של קטנים וגדולים. את עוצמת המגע. את קוטר הידיים שחיבקו. את הבהלה ואת ההקלה.
שמונה שנים של חיים על כוכב אחר. בפורמט שלולא חייתי בו מעולם לא הייתי מסוגלת להאמין שהוא קיים. באמת. מרחק דקת נסיעה ממשעולי השפע המנצנץ.
ואיך מסכמים? ואיך פורטים לפרוטות ימים ולילות ותהליך. ומאיפה מתחילים בכלל לספר את כלמה שלא נאמר, שמעולם לא סופר. דברים שלא העזתי לגעת בהם ונותרו צרובים על לוח הלב שלי למזכרת.
ואיך נפרדים? מה אומרים שינחם שיכהה את חמיצות הפרידה? שיכהה במעט את הפחד? שישכנע שאיננו נוטשים, לעולם נהייה. לעולם יהיו הם בלב שלנו. אותו הלב שלמד להתגמש, להגדיל ללא אישורי בניה את סך חדריו.
ואיך יוצאים לעולם הגדול? איך שורדים את מדבריות התעסוקה? הדיור? העולם שבחוץ?
ואיך. איך? מלמדים אנשים אחרים לאהוב את הילדים האלה "שלנו" , לפרש את המבט, לזהות את הצעדים שלו כשנכנס במסדרון, את הטון, את ליכסון העיניים. איך לתת עוד ועוד סולמות לאלה שמטפסים על עצים? ואיך לשלשל סולם חבלים לאלה שירדו אל הבאר העמוקה של הצער? ואיך לא לתת להם לחמוק מתחת לרדאר? ואיך הם יבינו שעם כל זה ועוד יהיו פעמים שאי אפשר, אי אפשר לגעת לחץ או לעזור. וצריך להניח. לגייס אמונה וכוחות ולחכות שיעבור.
איך ללמד אנשים חדשים שגם קצת מסוכן לפתוח את הלב רחב וגדול? כי זה עלול לכאוב ממש. כי זה עלול לעורר את נבחרת השדים המאד פרטית שלהם, בלי אזהרה בלי עקבות. כי כאב חובר לכאב וצער לצער. והכל הופך לאחד מבלבל ומציף מערפל.
ומפני החדירה המתמשכת לפרטיות? ומפני הרכילות? ומפני הרגעים הקורעים בהם צריך לקבל החלטות. או צריך לבחור בין סיפור וכירבול על הספה עם הילד שהם בעצמם ילדו לבין ההוא שצורח עכשיו בדיוק מעבר לדלת ורק אותך הוא רוצה. כי רק מגע כף היד שלך על המצח שלו ירגיע. יפייס אותו.
זמן של שינוי. של תזוזה סוערת.
של התבוננות והבנה. זמן שהבשיל לאט לאט. שכמו נולד ממעמקים, בתחילה דק ועדין ובהדרגה צבר נפח ונוכחות.
זמן להגיד: אני. יכולה. רוצה. הולכת, קדימה והלאה.
זמן של זיכרונות שנפרסים כמו עמק ושדות. של סיפורים שהיו וחיים כמו תמונות מסרט מוקרנות על מסך שבפנים. זמן של התרגשות וחשש. של כאב מהול בגאווה. זמן של יחד מרפא של נפרדות מאתגרת.
של הכל מהכל.
זמן של פרידה. אחת אמיתית. שמתרחשת.
אנחנו עוזבים את הבית הגדול. את חיי הקרקס המופלא. את האינטנסיביות.
אנחנו עוזבים את ההשכמות וההשכבות. את השיחות לתוך הלילה. את ישיבות הצוות. את הרגעים בהם הכל נראה אבוד לרגע וכמעט מוותרים ואת הרגע הקסום הזה בו הכל נופל במקום.
אנחנו עוזבים עלבונות ואכזבות וכעס שנצבר. עוזבים רגעים של בדולח.
אנחנו עוזבים 13 ילדים שלעולם לא נעזוב.
המקום הזה הצמיח אותי. שרט ולא ויתר. העשייה שגדלתי ממנה וההתמודדיות עשו אותי למי שאני היום. ועל כך אני מברכת. על כל בליטה או קמט בנפש, על כל מידע או זיכרון. על כל תמונה במסך הנפש. על הכל אני מודה.
ואם תרצו לחבק, אשמח!
ואם תבקשו לעזור, אבקש שתעזרו לי למצוא עבודה!
ואם תרצו לשאול שאלות, אני כאן לענות.