הפעם היו לי רק 4 שבועות להתכונן לביקור בארץ. בשבועות שקדמו לחודש האחרון הייתי במצב מבחיל, שידוע גם בשם היותר נפוץ: "שליש ראשון של הריון". במהלך תקופה חשוכה זו הייתי מחופרת במיטה רב היום, שרויה במצב מתקדם של ריקבון ורחמים עצמיים, מתקשה לשתות וניזונה בעיקר ממזון לא מבושל, חסר ריח או בקיצור, מלחמניות גם גבינה צהובה.
בתום "תקופת הדגירה" הממושכת הזו, היה מצופה שאהפוך לפרפר יפייפה, אך במקום זאת הפכתי ל"זחל הרעב". ביום ראשון הייתי ב"סטארבקס", ביום שני אכלתי שתי ארוחות חמות, מבושלות עם ריח של בצל, ביום שלישי אכלתי שתי חבילות של "במבה" גדול וחבילת שוקולד "פרה" כאות הזדהות וכן הלאה וכן הלאה. ובניגוד לסיפור, לא עצרתי את האכילה בסוף השבוע, היא עדיין נמשכת, וכנראה שלא אהפוך לפרפר בסופו של תהליך, אלא לגולם שהולך ל"שומרי משקל", אבל זה כבר סיפור לבלוג אחר, שבטח עוד יגיע….
בחזרה לביקור בארץ. אז למרות שנדרתי הנדר, קצת כמו שלונסקי, רק בנושא מתנות, שלא להביא הפעם מתנות, היו לידות, לידות עתידיות וימי הולדת שהייתי מחויבת אליהם ושהצריכו ביקורים מיידיים במחלקות הרפואה הדחופה של "mother care" ו – ELC וגם במיון נשים של H&M ו – Forever 21, כי אחרי חודשיים של עוצר יציאות ושיחות מוטיבציה מחברות האשראי, שקיבלו את הרושם המוטעה, שאני בקומה, הייתי חייבת קצת "אוויר" ואיזה אוויר מתאים יותר מהאוויר ה"צח" ב – 313…?!?
4 מזוודות מאוחר יותר, שני ילדים ערניים בצורה מחשידה, צ'ק אין מהיר באדיבות מחלקת העסקים של חבררת "תאי" (אלוהים ייתן להם כוח ויחזק את ידיהם) וביקור בזק בלאונג' המאכזב, ואנחנו על הטיסה הראשונה לבנגקוק. שעתיים וחצי מאוחר יותר אנחנו נוחתים על אדמת ניכר, מופתעים לגלות שהגייט ממנו יוצאת טיסת "אל-על" (אלוהים ייקום דמם) רחוק מאיתנו מרחק הליכה, הזהה לזה שהלכו בני ישראל 40 שנה במדבר. אנחנו מתחברים דרך הרגליים למושג "יציאת מצריים", גוררים אחרינו זוג ילדים מרוטים, שנראים כמו דרפורים שסיימו לחצות את מדבר סודן… והדרך אין לה סוף.
אחרי השערים של הטיסות לעומאן וקהיר (סוג של מגן אנושי, כנראה), אנחנו מגיעים לשער לת"א. אני לא יודעת על מה משה חשב כשדיבר על "הארץ המובטחת" ואולי לא היה לו אכפת לשקר כי הוא יהודי וכי הוא במילא לא נכנס בשעריה, אבל מחלקת העסקים של חברת "אל על" דמתה יותר ליום עסקים שגרתי ב"רמי לוי" מאשר למחלקה יוקרתית בחברת תעופה מובילה. במקום היוקרה, נשאר רק היוקר של הכרטיס. הכסאות לא עבדו באופן מלא בשתי הטיסות (הלוך וחזור), מה שגרר בטיסה אחת התערבות של איש טכני שהצילה אותי מלשבת ב- 90 מעלות במשך 11 שעות במחיר של כרטיס לירח, ובטיסה השנייה הסתכמה בהתנצלות של הדיילת ובהבטחה שבהעדר איש טכני על הטיסה, היא מבטיחה לדווח על התקלה. למי? ומה זה יעזור לי עכשיו?
לילדים לא היו סרטים כלל במערכת השמע, למעט תוכנית בת חצי שעה של "יובל המבולבל", שחזרה בלופ מידי כמה שעות בזמנים משתנים כאילו צריך לבלבל את האויב, והיתה יכולה להוציא גם אדם במצב של צמח מדעתו. להורים העייפים ניתנו מבחר סרטים שהוקרנו ברצף בלי שיכולת לעצור אותם אם הלכת עם לירי (שוב) לשירותים או השכבת את הבכור לישון. כך שרב הזמן כלל לא הבנו באיזה סרט אנחנו צופים ובאיזה שלב אנחנו בסרט. יש פעמים שהגענו ישר לכתוביות ולא ידענו אם הסרט מתחיל או נגמר…
באחת הטיסות סופקה רק ארוחת ילדים אחת שהכילה בטטה לארוחת בוקר. ממתי ארץ זבת חלב ודבש, כוללת גם בטטות? האם השף המהולל שגב לא שמע על הקשר העז בין ילדים לקורנפלקס? שוקו? מעדני חלב? ואם לא, מן הראוי שיעשה בדק בית – אקספרס!
מה חשבו לעצמם קברניטי "אל-על" שיעשה הילד עם הבטטה שקיבל לארוחת הבוקר? יוציא את המג'מיקס, שרכש במיטב כספו מבעוד מועד בדיוטי פרי, וירסק אותה לתינוקות שצרחו בבסינטים במחלקת התיירים, רק שורה מאחורינו? ואני לא מזכירה בכלל את הצפיפות ושוב את מערכת הקולנוע שכאמור, לא כללה סרטי ילדים, כי אולי עדיף יהיה אם יצפו בסרט האילם "הארטיסט" במקום בדורה ודיאגו?!? אין ספק שזה יהיה שקט יותר לשאר דרי מחלקת העסקים הפלצניים שלא הפסיקו לנעוץ בהם מבטים כאילו חדרו להם באין רשות לקודש הקודשים וחיללו אותו.
לבסוף נחתנו על אדמת הקודש בה חיכו לנו הסבתות שהשכיחו מאיתנו הכל. סבתא אחת רצה לקבל את פנינו כמו בסצנה מהסרט "love actually" ואילו השנייה פספסה את היציאה שלנו מהדלתות כי עישנה בחוץ כמו בסרט "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". אבל שתיהן שמחו לקראתינו ובייחוד לקראת הילדים. השניים, שהיו מאושרים כמו חולי אסטמה שיצאו מחדר מלח וערניים כמו אחרי לילה בצימר מפנק, הפעילו את קסמיהם ושבו את ליבן של הסבתות.
החופשה כולה היתה מדהימה. מזג האוויר פירגן והיה אביבי עם נטייה לטמפרטורות הגבוהות לעונה, אך נמוכות משמעותית מהעונה הסינגפורית. באוויר עמד ריח של פריחת פרדסים מתובל בריח טיגון מצברייט. כולם היו באווירת היציאה מעבדות לחרות, למרות שהם עמדו לבלות שבוע שלם עם הילדים בבית, מינוס קייטנות, פלוס ליל סדר. כולם רצו לבלות, לאכול טוב ולהיפגש.
וכמה שאכלנו…הילדים לא פסחו על אף מעדן חדש שיצא מבתי היוצר של "מילקי "ו"מולר", הם נהנו ממוצרי חלב ומשאר ירקות, ואילו אנחנו היינו מסובין כל ערב על שולחנה של מסעדה אחרת. ביקרנו בכמות מסעדות כזו שלא היתה מביישת מבקר מסעדות באתר rest.
נהננו גם מהפשטות שבלהרים "על האש", מהעובדה שלא צריך להכין לבד את החומוס, הטחינה, החצילים, הכרוב והפיתות ולא צריך לשבור את הראש איך אומרים לקצב באנגלית שאנחנו רוצים שיפודים. פשוט נסענו לעיירה הציורית טירה וקנינו הכל. בדרך חזרה עצרנו בתותים של הוד השרון ובבית הקצפנו שמנת מתוקה עם אבקת סוכר לקצפת יציבה ו…זהו, היה לנו גם קינוח. חתכנו ירקות שכבר שכחנו כמה טעימים הם יכולים להיות, זילפנו שמן זית מקומי וסחטנו לימון והארוחה מוכנה. הריח המשכר של הבשר הנצלה לא נפל מריח הפרדסים (על ריח הטיגון של המצברייט אפשר להתווכח….).
וכמו שהסנפנו אנחנו ריחות שהעלו בנו זכרונות, הסניפו הילדים את הסבתות, הדודים ובני הדודים. הם מילאו טנקים מלאים בדלק המשפחתי הכל כך יקר הזה, מנסים לאגור כמה שאפשר לפני "משבר הדלק" הבא, או האיום האיראני – מה שיבוא קודם. הם ישנו עם הסבתות ובני הדודים, שיחקו איתם שעות ארוכות, ונהנו מהיותם מרכז תשומת הלב המשפחתית למשך שבועיים. ואנחנו – אנחנו נהננו ושאפנו את המשפחה והחברים במנות יתר כמו נרקומנים חברתיים.
הזמן טס ושוב הגיע מועד הטיסה. הפעם משה כבר לא היה יכול להבטיח הבטחות, ידענו לאן מועדות פנינו, לסינגפור – הארץ המובטחת….
ולמרות שהכל באמת טוב בה ומסודר וחסר דאגות ואין על מה להתלונן רב הזמן, אני עדיין רוצה להיות בהלם ממחירי השוארמה בלאפה בארץ (35 ש"ח ב"תפארת הפלאפל" בכפ"ס), להסכים עם חברים מעל צלחת פיצוחים בערב שישי כמה קשה לחיות בארץ הזו ועוד לגדל ילדים, כמה יקר נהיה להביא ילד שלישי, ולתהות האם חוק חינוך חובה חינם הוא באמת כזה, לצאת למחאת העגלות עם עגלה ב- 5000 ש"ח, ללכת לראות דירות שכרגע אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו, לקנות בגדים ב"קסטרו" ולהתלונן על האיכות הירודה כי הם מייצרים בסין, להזמין כרטיסים לסרט במבצע של 1+1 ולהרגיש שדפקתי את המערכת בגדול ושממני לא יגבו 38 ש"ח לכרטיס, להמשיך להתלונן כמה יקר פה ואז ללכת לסופר ולקנות אוכל במאות שקלים, לקנות 4 ספרים ב- 100, להזמין קרואסון שקדים ואת הגרניטה מוקה הכי טעימים ב"ארקפה", ללכת עם הילדים לפארק רעננה, לרבוץ על כסא פלסטיק מול הים ואח"כ לאכול בגלידת "אריה", ללכת קילומטרים לחנייה שלא מצאנו ליד הים, לשוטט בין מדפי הדיסקים ולגלות ששלמה ארצי הוציא דיסק חדש בשם "אושר אקספרס" ואז לרכוש את הדיסק המשולש מההופעה של עידן רייכל ובחצי מחיר גם את זה עם השירים הפרסיים של ריטה, לחפוף את השיער בשמפו "פינוק" ולהרגיש בבית….
ועד שכל זה יקרה, ולא כי אנחנו מצפים לזה בקוצר רוח, רק בגלל שאנחנו ריאליים ויודעים מאיפה באנו (מכפ"ס) ולאן אנחנו הולכים (לכפ"ס), נמשיך לעשות את המסע השנתי שלנו לארץ הקודש, כדי לחזור לכמה שבועות לחיים שלנו, למשפחה ולחברים, לריחות ולטעמים, לקולקציות החדשות של "קסטרו" ו"רנואר", ל"סטימצקי" ו"צומת ספרים" , לקפה הכי טוב שיש, למסעדות המעולות, לארוחות הבוקר שעדיין מוגשים בהן סלט, גבינות וממרחים לצד הביצה והלחם ולצד המחירים המופקעים והמשכורות שלא עולות בהתאם.
נרצה או לא נרצה, זו כנראה הארץ המובטחת לנו, אנחנו תמיד יכולים להפר את ההבטחה, אבל אנחנו בוחרים שלא….זו לא חתונה קתולית, זו חתונה יהודית עם או בלי רב, עם חופה מסורתית או אלטרנטיבית, זה לא שיא הביטחון, אבל איכשהו זה מרגיש מוכר ובטוח,זה פרדוקס אחד גדול ודיסוננס קוגנטיבי מהרציניים שיש, ועדיין זה שלנו כמו ששום דבר אחר לא היה ולא יהיה.
ועדיין אחרי שאנחנו הולכים מתרוקן פתאום הבית של סבתא ותחושת הריקנות משתלטת עליה. ורק גרב שנשכח על החבל, ומילקי מיותם במקרר מזכירים שאתמול עוד היינו פה, הדלקנו את הדוד וחיממנו מים, יצאנו עם חברים שהזכירו לנו איך "פעם", כשהילדים היו יותר קטנים היינו מבלים כל שבת ב"קפה גן" ברשפון, יורדים על איזה ג'חנון וכמה זה חסר להם.
ממש לפני רגע נסענו לשדה ולקחנו איתנו את הצחוק של הילדים לעוד שנה, צחוק שיישמע מעכשיו בדיליי קל בסקייפ ובקו הטלפון, צחוק שאי אפשר לגעת בו לעת עתה. אבל לפני שכל זה קרה, היו לכולנו שבועיים מקסימים של "אושר אקספרס"!
