אחוזות החוף/ אמיר גוטפרוינד. כנרת זמורה דביר, 2002. פרוזה, מקור. 271 עמ'.
את "אחוזות החוף" העליתי מן האוב של תחילת האלפיים. קובץ סיפורים של יוצר מחונן שנחווה ברובו כמו אוסף קצוות פרומים, יפים אך אבודים, מייגעים.
הקובץ נפתח בסיפורו של מלכיאל בפולין, ילד שנכפה עליו להציל את פרנסת המשפחה בנגינה על כינור. גוטפרוינד מיטיב לתאר תקופה: "משך כל ימי המלחמה ישב אבי לבטח, אכל יום יום לתיאבון כופתאות כוסמת ובשר, שתה חלב פרות ועזר במלאכת המשק." עמ'16.
אבל דווקא אותם התיאורים, הם שחוצצים בין הקורא לדמויות. במתכוון כמעט, מזרים את גיבוריו. הסיפורים שלו דחוסי עלילה ולא מתירים לקוראת מרווח ומרחב בתוכם, כמי שמגרש במטאטא אורחים מסף ביתו.
"אוכל", סיפור אחר בקובץ, צרפתי, משונן. משופע תיאורי מטבח, מעורר תיאבון וסלידה בו זמנית, במינון מדויק.
סיפורים אחרים, כדוגמת "שעונים", אינם בהכרח יצירות שלמות. נדמה שיש בהם פיסה מרומן שלם שלא נכתב. הצצה, נתח. אך לא הנתח העסיסי.
הכאב והחדלון מתבלים את העלילה בגסות ויופי "כשהיה בן שמונה ימים, מלו אותו הוריו ואחר כך מל אותו ברונו שולץ ואחר כך מלה אותו המלחמה, ועתה מלים אותו החיים, בסכינם של ימי חמישי." עמ 81.
במיוחד נאחזתי בסיפורו של היערן. פשוט ומדויק כל כך. לא מן הקצוות הצבעוניים, הגוטפרוינדים, אלא מהמרכז היבש. הרוטיני.
כך גם ב"גלויות מוואלדזה", תרמית נאצית וכאב הפרידה של ילד ממשפחתו במלחמה.
אבל זילות המוות משתלטת על הספר. גוטפרוינד קוצר את חיי גיבוריו עם חרמש הסופרים כמו שיבולת בשדה. כל סיפור מקריב מנחת אדם והגודש המקברי מיותר.
בכתיבתו בולטת לשון הרבים. גוף ראשון, רבים. קבוצה, משפחה, קהילה, עם. אחריות מתחלקת, אשמה שאינה תחומה לפרט לבדו. החזרתיות מלאה, מתישה. וגם היא, בעיניי, מייצרת זרות ביחסים העדינים כל כך בין הטקסט לקוראת.
גם נגיעות סוריאליזם יש. הן צובעות ומרבדות את הטקסט, כמו סיפור על חולה אנוש, מרחף ועף בשממות ב"כנפיים". המציאות תפלה אל מול הפנטסיה של הספר, אל מול המעוף והשפיות החמקמקה של הדמויות הצבעוניות.
הקריאה, תהא אשר תהא, היא מעשה התמסרות. בתוכו הבטחון ביד הבוטחת של הכותב. בקצוות הדמיון של גיבורי "אחוזות החוף" אין מעקה ואין אופק. וכך, בעטיפה שפתית עשירה ומתעתעת, גיבורים אבודים מחפשים עלילה.