אתמול ראיין אותי ראם שרמן לפודקאסט הראשון שלי.
על מה? כמובן על אוטיזם וכשראם שואל אותי על אוטיזם, הדבר הראשון שיוצא לי מהפה הוא: "פחד מוות" ואני בכלל אל תכננתי להגיד את זה. האמת שלא תכננתי להגיד דבר, סיפרו לי על ראם שהוא מראיין שזורם, אז החלטתי גם אני לזרום וכך יצא לו פחד מוות וחזרתי שוב ושוב בקול הרדיופוני שלי (יש כאלו שאומרים) על צמד המילים "פחד מוות" והם דגדגו לי את העור והיו חייבות כנראה לצאת ולהאמר.
כל השנים הללו, 20 שנים מהיום שהתחלתי להבין שמשהו ממש לא טוב קורה עם הנסיך שלי, לא הזלתי אפילו דמעה אחת, חוץ מפרץ הדמעות בערב האבחון, בו דר' זימין בישר לי שעידו הוא אוטיסט. אוטיסט? כן הוא אוטיסט וכל מילה נוספת מיותרת. או הו או, איזה בכי התפרץ לי באוטו דקותיים אחרי זה, בכי נוראי, כואב וענק. אבל מאז? אפילו טיפה אחת לא הזלתי על עובדת היות בני בכורי אוטיסט, אפילו לא דמעה אחת. אני מייד יצאתי לקרב והחלטתי אפילו שגם אהיה מאושרת. כן, זו הייתה החלטה. הרי לא יכולתי להחליט אחרת. אני רוצה להיות מאושרת, זו הייתה ההחלטה שלי ודבקתי בה בכל הדרך העקלקלה, פתלתלה, רכבת הורים שלנו במסע האוטיזם ואני דבקה בה גם היום.
והנה, יצא לי לומר בפודקסט שבשורת האוטיזם עבורי היא פחד מוות, אז איך יכולתי להיות מאושרת אם אני פוחדת פחד כזה נוראי אני חושבת עכשיו לעצמי, איך? איך לא הייתי משותקת, מבועתת וסובלת?
ורק היום, רק היום, אחרי שעידו כבר עצמאי ומאושר וספורטאי ועובד, רק היום אני יכולה להגיד בעצם שהייתי מבועתת, חוויתי פחד מוות, אבל לא הרשתי לעצמי להודות בכך. הנורא מכל קרה בבית שלי ולא הרשתי לעצמי להודות בכך, יצאתי להילחם בו בחורמה ובעוז. נלחמתי בשוחות, ברחובות, במשרד החינוך, שיחררתי כספים מהבנק לטובת המלחמה ולא נחתי אף רגע. לא הייתי מסוגלת לחשוב על עצמי כחווה פחד כזה. גייסתי את עצמי ואת בני לקרב חיינו.
