זה היה נורא מצחיק, היא עמדה מול המראה ומשכה לעצמה באוזניים ללא הפסק. היא שמעה כי זו הדרך להבריח כל דכדוך ועצבות מליבה. פשוט לעמוד מול המראה, למשוך באוזניים ולחכות לחיוך שיבצבץ לו את העצבות לעזאזל.
אז כך היא עמדה, רבע שעה, עם קצוות אוזניים אדומות וסירבה להרפות עד לבואו של החיוך. כמובן שהוא בא.
הוא הגיע עם זר פרחים שנקנה כבר בצהריים ועם שקית שוקולדים מהקיוסק הסמוך. כשראה את אוזניה האדומות, אמר לה שהרבה יותר פשוט להרים טלפון ולבקש שיחזור מוקדם מהעבודה. הוא כבר יביא איתו באוטו של הליסינג את החיוך שאבד לה.
לאחר ארוחת ערב משותפת על הדשא בחוץ, נשכבו והחלו לספור כוכבים והוא שוב סיפר לה על העגלה הגדולה והקסיופיאה, כמו לפני שש שנים בפגישה הראשונה שלהם.
יש להם תכונה כזו, לבנים, לספר תמיד על הקסיופיאה כשהם רואים איזה שביב של כוכב. זה סוג של באג מהצבא או מירחון מדע לנוער שהם היו מנויים עליו בזמנו.
כשהגיעו לאלף חמש מאות עשרים ואחת, היא כבר נרדמה כשראשה על הבטן הקטנה שצמחה לו לאחר החתונה. הוא המשיך להנעים לה את קצוות אוזניה השמחות עד שנרדם.
