יש לציין שאני אגרנית, ודי בעייתית בעניין. אני לא יודעת לזרוק ולא אוהבת לזרוק.
אפשר לקשור זאת לעובדה שאני דור שני לשואה. גם אמא היתה אגרנית. וגם אבא אהב להחזיק מחסן מכל דבר.
אפשר לקשור את זה לעובדה שאני סנטימנטלית. מתה על מזכרות, ותמונות, וזכרונות, ופריטי וינטאג' ורטרו, אמיתיים, שלי ושל הורי.
תוסיפו לזה ת'עובדה ששני הורי אינם בחיים ותקבלו מתכון בטוח לשימור מזכרות.
ההבנה שלא אוכל לבד
הבנתי שאי אפשר לעבור לדירה החדשה עם כל התכולה, כמו שהיא. פשוט אי אפשר. אני חייבת לעבור על הכל מבעוד מועד, למיין, ולהיפרד.
אבל איני מעיזה לעשות את זה לבד. זה נראה קשה מדי ואפילו קצת מפחיד.
הזמנתי מסדרת.
שאלתי חברה, כבר לפני שנתיים, אם תוכל להמליץ לי על מישהי מסדרת, שלא תהיה מהמילייה שלי, כי זה קצת מביך להכניס מישהי לבלאגן שלי. ועוד יותר מביך לקחת בעלת עסק שעוסקת בסידור וארגון והיתה לקוחה שלי, או תלמידה באיזה קורס, ושתראה את הצד הזה שלי. אנושי ככל שלא יהיה, זה מביך אותי.
אמא שלי היתה מאד מסודרת. גם אבא. אמא גרמה לי להרגיש ממש לא בסדר עם הבלאגן שלי.
תכל'ס אני לא מבולגנת בהכל. בכלל לא. להיפך
יש עניינים רבים בניירת, בעסק, במשימות ובמטלות, בדברים לילדים, בבריאות ועוד שבהם אני סופר מתקתקת ומאורגנת.
אבל בפינה שלי, שם אני אוהבת פתקים, וטבעות, ועיתונים, וכרטיסים ומה לא.
ואני די מתביישת בבלאגן הזה. כך למדתי בבית. .להתבייש בזה.
מי יעזור לי?
אז ביקשתי מישהי שלא מכירה אותי, שתבוא, תצלול הכי עמוק לפרטיות שלי, ותצא ממנה כלעומת שבאה. כך הגעתי לנעמה – "המרכז לארגון הבית"
רק אחרי שהגיעה, והתחלנו לעבוד ולדבר הסתבר לי ששמה נעמה שרגל, והיא לא פחות מכלתו של בן-הדוד האהוב של אמי שגם הוא נפטר כבר לפני שנים.
לא משנה, היא כבר באה, ואם לא נפגשנו עד היום לא בנטוורקינג עסקי, ולא בבר-מצווה, אז זה מספיק.
מה למדתי בדרך?
מה הדבר הכי משמעותי שלמדתי מנעמה? שיש הבדל גדול בין סדר לבין ארגון.
(order מול Organize). בסדר יש חוקיות כלשהי, בארגון הסדר עובד (working order). בארגון יש איחוד ואחידות (organic unity) !!!
אצל אמא שלי בבית היה סדר מופתי. הכל צח ומצוחצח. מהבתים שאפשר לאכול מהרצפה (על אף שכמובן אסור לאכול מהרצפה, גם לא בסלון, רק במטבח… 😉 )
ולכל דבר היה מקום באיזשהו ארון. כל הבית היה מחסן אחד גדול. בכל חדר ארון קיר. ולמטה בכניסה, מחסן ממש, לדברים שלא צריך בשוטף. (הדירה שלה נבחרה לפי המחסן…)
אבל אם למשל, היתה ארוחת ערב חגיגית בשולחן האוכל הגדול שבסלון, התחילה טיילת בבית –
הצלחות והסכו"ם, היו בארון אחד במטבח.
הכוסות בארון אחר במטבח שכדי להגיע אליו היה עליך להזיז את השולחן.
המפיות בארון אחר.
המפה והשעוונית בכלל בחדר הארונות בצד השני שליד חדר השינה.
המגש המבודד לפשטידות שיוצאות מהתנור בארון חדר הילדים.
ובקבוקי היין באמבטיה של הילדים.
אשכרה ככה. בשביל להרים אירוח, היתה מתזזת בכל הבית.
שינוי הרגלים
לצד נעמה לא יכולתי להמשיך לפעול כפי שלמדתי מאמא. אצל נעמה הכל מחולק לקטגוריות, והכל מרוכז במקום הכי קרוב לאיפה שאצטרך אותו.
כל מוצרי האפייה לעוגות, כולל תבניות, אבקת אפייה, וסוכריות לקישוט במקום אחד.
כל מה שקשור לציפורניים: הלקים + השופין + המספריים + המדלל + האצטון והצמר גפן בסלסילה אחת. וכן הלאה.
ואוי ואבוי אם אני אשים משהו ששייך לכלים חד פעמיים או לטיולים, לצד כוסות היין.
נו, נו, נו
יש בעלי מקצוע, שתמיד נוזפים.
הספרית נוזפת בטיפול שלי בקצוות השרופים
הקוסמטיקאית שאני לא משתמשת בקרמים
השיננית שאני לא מעבירה חוט דנטלי פעמיים ביום
אבל נעמה לא עושה נו, נו, נו.
הכל נעשה בנועם. היא מלמדת את השיטה ואת דרך המחשבה.
עושה את הדברים בעצמה. ומאד מאד מהר.
לא בוחלת בכלום. אם צריך מרימה. אם צריך מנקה.
הכל נעשה בשקט גדול. למעשה עם שלווה.
בבטחון רב.
נעמה מגיעה עם ארגז ובו מדבקות לסימון תכולה של מגירות
טושים בכמה גדלים וצבעים
שקיות למיניהן
מגשיות, וקופסאות אחסון גדולות וקטנות
קולבי תלייה מקטיפה, ששמלות קיץ לא יגלשו מהם
פתרונות אחסון וארגון של איקאה
ועוד, לא הגעתי מעולם לתחתית הארגז שלה…
המלצות להמשך
נעמה יודעת להגיע עם צוות אריזה ופריקה, אבל לא הזמנתי אותה, ותכל'ס היא גם לא היתה פנויה ביום המעבר שלי, יש לה העברה ביום הזה. אז היא ביקשה שנלך יחד לדירה החדשה, ועברנו חדר חדר, והוא נתנה את המלצותיה לניצול מיטבי, וסידור החלל, סליחה, ארגון החלל.
השאירה אנרגיה חיובית והרבה אופטימיות.
ועל כך אני אסירת תודה.
על כך ועל כל העבודה הקשה שהיא עשתה אצלי בדירה ובין חפצי!
אין. לא היינו עושים את המעבר הזה, ללא הימים הארוכים של המיונים עם נעמה.
אגב, עליתי על קונספט מנצח בעבודה עם נעמה.
כיוון שהניירת לוקח מלא זמן לעבור עליה, ולמיין.
בזמן שאני הייתי שקועה עמוק בניירת, היא התלבשה בעצמה על כל מיני ארונות (מצעים, מעילים, כלים ועוד) בכל פעם היתה מניפה פריט לאוויר, ואני הייתי מכריעה לשבט או לחסד. כיוון שהייתי שקועה בניירת, היה לי הרבה יותר קל להיפטר מדברים
במחי יד, ובחוסר תשומת לב, נתתי אישור להשליך את התיק עור של דניאלה להבי, את הג'קט הורוד שקניתי יד שנייה, את הסניקרס הסגולות של מליסה ועוד דברים קרובים לליבי שתפקידם בחיי הסתיים לא מכבר.
ושאחרת, אם לא הייתי כל כך שקועה בניירת, היו נשארים לעוד דירה.
חוצמזה, שדאגתי לשווא מהקושי שבדבר.
נהניתי לאללה לחפור בניירת שלי. מצאתי מציאות רבות, את חלקן שיתפתי בפייסבוק
מציאות שגרמו לי לקרוא קריאות התפעלות, או לצחוק, או למהר ולחלוק עם אֵחַי, או עם פיני.
ואפילו עם חברי ילדות.
המזכרות שלי והנוסטלגיה האישית עשו לי כייף. על הקרטונים האלו כתבתי, "נוסטלגיה אישית שעושה שמח" 🙂
.
בהזדמנות זו אציין עוד מישהי שתיחזקה אותי בתקופת המיונים
וזו ליאנה סיאק
שבכל פעם שהגוף שלי איים להתפרק מהמעמסה, הלחצים, והישיבה השפופה של שעות על תכולת הקרטונים, באתי אליה לשיאצו, ויצאתי מאוששת, וזקופה. לליאנה יש מגע באמת מרפא
והיא קוראת את הגוף כמו ספר פתוח.
כשאתם הולכים אליה, תבקשו בסוף חיבוק. זה שווה.
אז תודה לכן נשים יקרות, בלעדיכן, המעבר הזה לא היה אותו הדבר.