"הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי"
[youtube EOFiex1D_Rg nolink]
פששש. איזה סיפתח, הא?
הפעם זהו פוסט על אהבת נעורי. בטוח למלא הייתה כזו (או כזה כמובן) ואם שלום האגדי כתב על זה שיר כנראה שאני בחברה טובה. בטח שיש אנשים שהתמסדו עם אהבת נעוריהם ובטח שיש כאלה, כמוני, שנשארו עם השאלה התמידית, מה היה קורה אילו? כן כן, אני יודע שזה לא מקדם אותי לשום מקום ובטח ההתעסקות בעבר לא יכולה לעזור. ובכל זאת אני כותב לכם על זה, אז מה? מותר לי כי אני רוצה. לא חייב, לא צריך, פשוט רוצה.
וואוו, אז איפה אני אתחיל. טוב, זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. הברק לא הכה אותי כשראיתי אותה בפעם הראשונה בתיכון. זה פשוט התפתח לאט לאט והתעצם. מתישהו בכיתה י"א י"ב גיליתי שאני מאוהב. אבל פאקינג מאוהב. כמובן, לא עשיתי עם זה שום דבר מיוחד. היינו הידידים הכי טובים בעולם. מכירים את זה? מה זה ידידים? היינו נפגשים הרבה אחרי הלימודים, ללמוד. אה-הא! ללמוד עאלק. היינו מדברים על כל דבר בעולם, על מוסיקה, סרטים, על החבר'ה בבית ספר, על המשפחות שלנו, נדמה שאף פעם לא חסר לנו על מה לדבר. היה כיף לא נורמלי. אני זוכר איך הייתי נוסע אליה, באוטובוס, עם … שימו לב, עם ווקמן + קסטת כרום, מקשיב להופעה חיה של "כוורת בפארק" (כזה שנות ה-80).
ואז הגיע הטיול השנתי של י"ב. זה היה טיול שאזכור כל חיי. ה-טיול. באותו השבוע פרדי מרקורי הלך לעולם שכולו טוב ומה זה אומר? זה אומר שכל הטיול טחנו את קווין כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה מאז הומצאה האנושות. בסוף הטיול התחיל מבול מטורף שבישר את תחילת החורף הכי מדהים שחוויתי, חורף 91-92. זה היה חורף חורף. לפנים. שלג בדרום, נסיעות בגשמי זלעפות למיונים בצבא. היינו מבריזים מבית ספר ונוסעים למיתר, לירושלים, ועוד. רוב החורף הזה הייתי רטוב למען האמת ☺. טוב, קצת גלשתי מהנושא.
בקיצור, טיול סןף. ובטיול התקרבנו עוד קצת. ממש היינו מלא ביחד. אני זוכר סצנה, כאילו לקוחה מסרט. עלינו שנינו על איזה הר, די נותרנו לבדנו, ולמעלה, התיישבנו על ארגז (ארגז של מצלמת ווידאו מפלצתית ששכרנו, כמה חברים, לטיול הזה וסחבנו אותו בתורות) ובדיוק השמש צנחה, בצבע כתום כזה, נו שקיעה, מה לא ברור? הרגשה מופלאה. רק חסרות כינורות. את האמת, זה היה סוג של שיא. מכאן לא זוכר ממש דברים טובים שקרו. אני זוכר שבדרך חזרה הביתה מהצפון הרחוק, ישבתי לבדי (כל כך רציתי שהיא תשב לידי אבל היא ישבה ליד חברה) והבנתי איכשהו שזה פשוט לא יקרה. היא כנראה מחזיקה ממני אחלה ידיד שבעולם וזהו. או שזה היה בראש שלי או שזה היה באמת, לא יודע, פשוט ככה הרגשתי. כאמור גשם זלעפות בחוץ וגשם זלעפות בנשמתי. אחרי הטיול, אולי כמה ימים, אולי כמה שבועות אחרי, לא ממש זוכר, פתחתי מולה הכל. איך אני מרגיש ומה קורה איתנו. וכאן זה באמת נגמר. שלא תבינו, נשארנו הידידים הכי טובים גם אחרי. גם אחרי היינו נפגשים והכל. מצד אחד הייתי יותר מבואס אבל מצד שני הרבה יותר משוחרר. ואז נגמר התיכון, צבא, דרום אמריקה, וזהו שכחתי ממנה לגמרי.
אה כן, הייתה איזה פעם שפגשתי אותה באוניברסיטה, שנה ראשונה בקמפוס. אני מתחתנת, היא מבשרת לי. ביומולדת שלך! ינעל העולם, מכל התאריכים, זה מה שיצא? עלא עיני ועלא ראסי שיהיה מזל טוב. ואז באמת לא פגשתי אותה, לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה שנים. 15-20 שנה, תלוי ממתי סופרים.
פאסט פורוורד לחיים שלי. מועדון ריקודים, אהבה גדולה, חברים, חיים משוגעים בתל-אביב, חתונה, ילדים והופ. תהליך ההתפרקות כבר בעיצומו.
אז ככה, איפשהו בסתיו 2013, היה יום גרוע מאוד, יום סתווי. יום בו הרבה דברים ממש לא טובים קרו לי והרגשתי חרא. לא תיארתי לעצמי שכל מה שאנחנו עוברים יסתיים בגירושים, איכשהו סירבתי להאמין, הייתי באשליה שהכל יסתדר איכשהו, אבל היום כבר ברור לי שהיינו על המסלול המהיר. ואז בצהריים. דלינג …. הצליל הזה של המסנג'ר של הפייסבוק. זוכרים אותו? הנה הוא שוב …. דלינג.
שלום שלום לך. הגברת. אהבת נעורי. WTF! איך זה קורה לי פתאום? מה קורה, היא שואלת אותי? תשמע מארגנים כנס מחזור, (טוב נו לא נהיה דרמטיים, מסיבה). היום. אמרו לי שלא הצליחו להשיג אותך. מ'זתומרת לא הצליחו? ישר מצאתי אותך בפייס. אז נו, אתה בא? מהר מאוד התחלנו לדבר בטלפון, התרגשות גדולה. בכל זאת, כן אהבת נעורים, לא אהבת נעורים, בן אדם שלא דברתי איתו שנים על גבי שנים. בקיצור, אז אתה בא? זה בדרום הרחוק. מה? היום? וואיי, כבד עלי לנסוע עד לשם, זה חת'כת נסיעה. מה נראה לכם? שלא נסעתי? ב-ר-ו-ר שנסעתי. הדבר הזה, הצליל הזה, העיף לי את היום כמו שאתם לא יכולים לתאר. כשאומרים מבירא עמיקתא לאיגרא רמא (מי לא עשה פסיכומטרי? מי לא מקשקש קצת ארמית בבית?) בדיוק לזה התכוונו. הייתה אחלה מסיבת מחזור, כל כך נהניתי, פגשתי מלא חברים של פעם, חברים טובים יותר וחברים טובים פחות, כאלה שזיהיתי וכאלה שלא. וכמובן היא הייתה שם, אהבת נעוריי. כל הזמן חיפשתי את קרבתה, את נוכחותה, מתפנקים בסלפי ועניינים. וואללה הרגשתי שוב כמו בן 17. כיף. יופי נו? אז מה עכשיו? שימו לב … עכשיו חוזרים לשגרה, מבואסים? זה מה יש.
פגישות כאלה, אירועים כאלה גורמים לי לחשוב: מה היה קורה אילו? מה היה קורה אם בסוף כן היינו נהיים זוג בתיכון? מה היה קורה אילו, אז באוניברסיטה היא הייתה אומרת לי דווקא שהיא פנויה? מה היה קורה אם הייתה מופיעה ככה סתם באמצע החיים עם כוונות אחרות? אילו ואילו ואילו. שעשועי כאילו.
הכי חשוב: אני מאושר בשבילה. אני מאושר בשבילי. ואם את, נמצאת אי שם ברחבי המרשתת (מרשתת! ידעתם שקוראים לאינטרנט מרשתת בעברית ☺). טוב, מה אני מתפלסף, אם את קוראת את זה אז אני בטוח שהקטע הבא יעלה לך חיוך.
[youtube 7oKPYe53h78 nolink]