שבועיים בארץ והגעגועים אליו בלתי פוסקים. כמו גם הטכנולוגיה המשתנה בהתאם לשעות שיחותינו. בבוקר שיחת וואטסאפ, במהלך היום הודעות כתובות, בערב ניסיון מהפייסבוק ובלילה לפני שינה שיחת סקייפ שמסתיימת כשאני צוללת לתוך שנת אופי והוא מביט בי מהחלון הקטן בקצה המסך. כך אני ישנה טוב. בבוקר כשאני קמה בדרכי לעבודה אצלו זה רגע לפני שהעיניים נעצמות, אני תמיד שואלת כמה זמן נשאר מחובר אחרי שאני נרדמתי. הוא תמיד עונה שנשאר כמה שעות.
שלושה ימים אחרי הגעגועים שמגיעים מהבטן כבר הסכמנו על כך שהגעגועים כעת מגיעים מהראש.
אני יכולה לחיות בלעדיו, פשוט לא בא לי. הוא עושה את ימי שמחים יותר. הוא מבין אותי, מרגיע אותי ובשפה זרה הופך את ה׳לא מובן׳ לחוברת צביעה לילדים. מפעם לפעם כשאשאל על יומו בעיר הגדולה, יגיד ״with out you it's pointless" וינסה ללטף את פני מבעד למסך המחשב.
הוא חסר לי. הוא חסר לי כשהשיחות סביבי יוצרות אצלי מתח שמוצא פורקן בצורת בכי של חוסר אונים. רק לפני רגע צחקנו בלי הפסקה, מתבלים חיינו בהומור לא מצונזר. הוא חסר לי כשכולם סביבי הולכים לאן שהוא ורק אני מרגישה שחיי נעים על מסוע של הליכון. רק לפני רגע בחרתי לחיות איתו חיים מסעירים ומלאי הפתעות. הוא חסר לי כשאני ממהרת להשיג הכל כאן ועכשיו, נוירוטית שמפחדת שמא לא יהיה. רק לפני רגע קצב הליכתי העיד עליי שבאתי מאהבה. הוא חסר לי כשאני מרגישה מטופשת על שאין לי תשובות. רק לפני רגע התגאנו בכך שאנו לא יודעים איך לחיות, אנחנו מאלתרים. הוא חסר לי כשאני מנסה להביע את דאגותי על האחריות האדירה שלקחתי על עצמי לעשות לשלושתנו בית ולהעניק לנו חיים נפלאים ונתקלת בשיעור מזורז מתוך ״המדריך לפרקטיקה ארצישראלית״ ב ״שחררי, עזבי אותך שטויות״. מסתבר שזו העצה הרעה ביותר שאפשר לשאת.
הוא יודע לשחרר את מה שמפריע. הוא נושם איתי במקום לשאול למה אני מתקשה לנשום, הוא הופך את אדמת ליבי כדי למצוא את שורש הפחד, במקום רק לנקש עשבים. הוא מבין את עולמי על אף ששונה הוא מעולמו. הוא לא חושש מעצב כשם שאינו חושש מאושר. הוא לא מנסה לשנות את מסדרונות חשיבתי אלא להסב את תשומת ליבי לדלתות שבדרך. הוא לא מנסה להוריד אותי מטה מהפסגות הפרטיות שלי אלא רק מבקש לדעת האם אני נהנית מהנוף.
הוא כבר הבין שכשכואב לי, כל שנדרש ממנו הוא להבין את הכאב. לא לחשוש להכיר בו שהרי אם יבין, ישחרר אותי מלשאת אותו לבד. הסיכויים הם שכעת פחות כואב. אם ינסה לשכנע אולי שזה יעבור ומיד יפרוט רשימה רטורית של ״זה מה שאת צריכה לעשות…״ יהיה בי הצורך להצדיק את הכאב, לשכנע אותו כמה באמת כואב לי. הסיכויים הם שהכאב ישאר איתי, חזק הרבה יותר. לכולנו כואב, מציק, מבולבל, מפריע, זה לא אומר שהתקלקלנו. זה לא אומר שמיד לתקן.
מדי פעם כשאכנס למקלחת ארוכה, כמעט מדיטטיבית ואצא עם שיעור רטוב ותובנות חדשות, אגש אליו בהתלהבות ואספר לו על הרצונות החדשים שלי שעלו יחד עם בועות הסבון. הוא יודע שלמחרת בבוקר רצונות אלו יהיו שונים, לפעמים הם משתנים תוך כדי השיחה. כשאקום בבוקר ישאל על מה חלמתי ויוסיף. ״ספרי לי הכל״. אין חוקים, אין טוב או רע וכשאבקר את עצמי תכופות ואשאל לדעתו, יאמר לי בקול רך ובזרועות חזקות ״ it is what it is"
וכאן, שבועיים בארץ אני מרגישה שדבר אינו מה שהוא. חזרתי לאותו מקום, שמרגיש אחרת, חזרתי לאותן תחושות במקום זר. חוש ההומור שלי, אותו אחד שטיפחתי בשתי שפות, כאילו נשלח ליעד אחר וכעת אני ממתינה שיישלח חזרה. הנייד שלי לא קורא את כרטיס הסים, כאילו סימבולי לתקופת ה׳אסימונים-הנופלים׳ שנוחתת עליי. אבל בלילה, מתוך ערימות הבגדים על המיטה מסתתרות תודות שהדאגות לא יכולות להן וגם מתנות קטנות שהן סבלנות ובגרות והההבנה שהכל בסוף מסתדר ואם לא, שהרי עוד לא הגיע הסוף.
אחרי שאסיים לכתוב את הפוסט אזכר שהוא לא יכול לקרוא אותו ולכן ישאל על מה כתבתי. אני אתמצת הכל לכדי שורה אחת והוא יתעקש שאקריא ואתרגם לו ואז יאמר לי בשיחת וואטסאפ ״I like it".
