היום יש לי יומנישואים.
עשרים.
במהלך השבוע האחרון אנחנו מנהלים משא ומתן קשוח, עם הבכורה בעיקר, על נסיעה ליום לכבוד האירוע. יום אחד.
היא: אני מפרגנת בטח. אבל, יש לכם תינוקת, מה לעשות. אני לא יכולה שהכל יפול עלי. ועוד עם הבנים. הם לא מקשיבים!
משופם: אני אמרתי שיהיה לי קשה. אבל, אני יתגבר. תסעו מגיע לכם. די.. אל תיגע בי.
קופצני: מתפתל כתולעת ומנסה בכל דרך אפשרית להטריף את המשופם תוך שהוא ממלמל: תסעו.
תינוקת שמנמנה: מהלכת סביב ומחלקת פקודות.
בכורה: לא אומרת כלום. לא צריכה, יש לה את המבט. פרשנות: בבקשה, אמרתי לכם…
היום לפני עשרים שנים הייתי בת 23. קצוצת שיער ומאוהבת.
מי תיאר לעצמו שיום אחד אעמוד בסלון ביתי המבולגן ואנהל משא ומתן עם חבורה שרובה קטינים אשר מנהלת את חיי ביד רמה?
ואיפה הזוגיות? והרומנטיקה?
ומתי בפעם האחרונה ישנו לילה שלם רק אני והוא בלי דיירי משנה?
התשובות לכל השאלות הללו במהופך. או הוצפנו היכן שהוא. אלוהים יודע איפה.
אני אוהבת אותו מאד את הקירח שלי.
את האיש שמבלה זמן ניכר מהיום בחיפוש אחרי חפצים שהניח היכן שהוא רק לפני שניה וכעת הם אינם.
אני אוהבת אותו.
למרות שהמון פעמים אין לו מילים. וצריך לעיין במעשיו כדי להבין.
לפעמים זה מתיש ומעצבן כי בא לי פשוט שיגיד: אני אוהב אותך. את יפה. אני שמח בך.
אבל במקום זה הוא יבנה לי סולם גבוה גבוה ויטפס עד לאן שצריך בשביל לקטוף לי את הירח.
אני אוהבת את הזמן שלנו יחד.
למרות שלפעמים אני מרגישה שבשביל זמן יחד צריך לחזור לימי התיכון, הדקות שלנו גנובות. וצריך להבריז משיעור או להתגנב הביתה כשההורים בעבודה כדי לזכות ביחד פרטי.
אבל כשיש זמן יחד. הוא שלנו. והוא מוכר ומנחם.
אני אוהבת את החוכמה שלו את קור הרוח והסובלנות שבו.
אמנם לעיתים חוכמתו משוללת כל חיבור להגיון שלי. קור הרוח שלו גובל בסכנת נפשות והסובלנות היא מילה אחרת לאדישות…
ובכל זאת ברגע האמת. הידיעה שהוא שם. אין כמוה.
הוא מצחיק האיש שלי. והעבר שלנו שחלקו משעשע וחלקו פחות הוא חומר נפלא לצחוקים אין סופיים.
אני אוהבת אותו. למרות שלרב הוא נראה כפלאח ששב מן השדות. וכשהוא מופיע כך לישיבה או לסרט אני מתחרפנת קלות.
לפעמים אני חושבת שאנחנו שידוך הזוי, זו שמתאימה את העגילים לגרביים ולפס בצעיף עם זה שמי יודע אם זכר בכלל לגרוב גרביים ומתי כיבס את המכנסיים.
ובכל זאת.הוא ואני. בני עשרים.
אני אוהבת את העיניים שלו. הן הטוב המוחלט. באמת.
וכפות ידיו. גדולות ונעימות.
זה מקסים בעיני שאני יודעת את סיפורי ילדותו. את הרגעים האלה הקטנים מהעבר.
אני אוהבת להביט מן הצד בתנועותיו המוכרות ולצפות לאן ילך הגוף עכשיו.
לזהות את הקולות. את הרצפים הפרטיים שלו. את הנשימה.
אני אוהבת את הנוכחות שלו. את הידיעה שהוא ישנו.
לפעמים אני רוצה שילך קצת. וכשהוא הולך ליבי מבקש שישוב.
הוא לא יודע להתנצל. יש לו משפט קבוע. והמשפט הזה לגמרי לא קולע.
הוא משתמש בו מאז ומתמיד. וזה מטריף את דעתי.
בכלל הוא מעצבן נורא שלפעמים בא לי להרוג אותו.
ובכל זאת. אני אוהבת אותו. מאד וכל כך.
הוא צפוי. וזה מבאס. כי לפעמים בא לי שיפתיע. שירגש. שיחדש.
אבל הוא איש כזה מהדור הישן. אותו אפטרשייב. אותו סכין גילוח. נאמן וישר. מסור.
וגם על זה אני אוהבת אותו.
הוא לב שמחובר לו איש גדול. רחב כתפיים.
הוא בית. ואור.
וכשהוא עצוב רועדות לי הברכיים.
אני אוהבת את האבא המופלא שהוא.
את היצירה הנהדרת שטווינו יחד.
אני אוהבת את זה שהוא יודע הכל. את הכל הוא יכול לפתור. להרכיב. לבנות להשיט.
רק חבל שזה כרוך בערימות של ג'אנק שהוא אוסף מחוץ למפתן הדלת. ובערימות קטנות ובינוניות וגדולות בכל מקום אפשרי…
אני החולמת. זה הוא שהופך למציאות.
אני רוקמת והוא מחזק במסמר הנכון.
אני מדביקה ניירות הוא יוצק מלט בבורות.
זו אהבה בת עשרים. שמורה במצב טוב. יד ראשונה.
חבוטה בקצוות. עליזה במידה.
למודת נסיון.
אהבה עם נשמה וגוף.
לפעמים גם היא מתעייפת. מתרוקנת. יש לה שאלות.
לפעמים, לרגע היא נעלמת. כי זו האמת. אהבה אינה תלויה בדבר. היא אינה מחויבת.
אהבה יש לרתום בכישרון לעגלת החיים. יש לנהוג בה בתבונה ובמתינות.
כבר קרה לנו שבצער גילינו שנותרנו לבד בלעדיה.
רק הוא ואני. וכעס גדול ופחדים. וחשבונות פתוחים.
וגם זו האמת. לפעמים לא פשוט. לפעמים כואב ועצוב. ולא מסכימים.
לפעמים גם בזוג עלול להיות בודד.
למדנו שגם אם נדמה שהלכה לבלי שוב היא תשוב. אם רק נדע את המילים.
אם נמצא את השקט, לרגע. את המבט.
ואז היא קיימת. מתקיימת.
מברישה את הימים של הפחד מעבה את הדפנות שרזו.
גדלנו. ואנחנו יודעים שלפעמים גם אהבות גדולות לוקחות הפסקה. נשימה. מנוחה.
אני אוהבת אותו. מאד.
וגם זו האמת.
והן חיות ביחד האמת הזו עם הזו. עם הזאתי.
אני אוהבת אותו. את האיש שלי.
אהבה בת עשרים.
אני אוהבת אותו ביומיום. בבית בהמולה הגדולה.
בין מטלה למטלה.
אבל ללא ספק אני אוהבת אותו יותר בשקט. לבד, ברגע קטן של חופש.
רגע פשוט של יד ביד.
של לבד. יחד.
וזה היה שיר החופה שלנו. אז לפני עשרים שנה.
[youtube lDMS9vbt_wI nolink]