אגיד לך ת׳אמת – אני פוחדת.
חברתי ד׳ אמרה לי כבר לפני כמה שנים שהיא לא כותבת בפומבי מה שהיא חושבת. ״איך שדברים הולכים״, אמרה, ״זה ישמש יום אחד כנגדי, עדיף שלא״.
ואז הוסיפה ״אני יודעת שהם יקחו גם אותי בסוף, אבל לפחות ארוויח קצת זמן״.
חשבתי שהיא מגזימה, אבל עם הזמן גיליתי עוד ועוד חברים שמרגישים ופועלים כך ואם מסתכלים על מגמה – הם צודקים. אם דברים עדיין הולכים ומחמירים – סימן שלא הגענו לשיא.
ברשתות החברתיות יש יותר נזק מתועלת, כך אני מבינה עכשיו, הן רעל, רעל ממכר. בעוד תקשורת ההמונים הקודמת כיוונה למכנה משותף מדומיין, ירתה באפלה, הרשתות האלה מסוגלות להתאים את ה״מידע״ לאדם. כך נחשף שנעשה בפרשת קמבריג׳ אנליטיקה. על מחשב מרוחק מוחזק הניתוח הפסיכולוגי שלי ומותאם לו השקר הרצוי. אני מנסה לקרוא את השקרים האלה בעיניים פקוחות וערניות, מתוך מודעות, מנסה לפחות.
את מבינה, העניין הוא לא אני או את – העניין הוא ההמונים. הם רוצים את הרשע מהסרט ההוליוודי שלהם: רשע גמור עם גבולות ברורים – פה הוא מתחיל וכאן הוא נגמר. הוא רשע מוחלט.
ומי שנמצא שם למעלה, ברגע הקריטי הזה ורוצה להשאר. הוא מאכיל את הצורך הזה.
הנה לך הרשע, הוא אומר.
והרשע הזה הוא אני, אני מזון להמונים.
ואני פוחדת. לכן כותבת בעילום שם. אני יודעת שאת מבינה את המשמעות. למה את שותקת?
