To blog or not to blog
זו השאלה.
מכירים את זה שיושב לך טקסט בראש, בלב, בנשמה ומסרב להיעלם? לא משנה מה תעשו?
אז כזה. כבר תקופה.
לכתוב או לא לכתוב?
יעזור או לא?
להפר את אווירת ההפי הפי הנראית לעין?
היא דווקא מצליחה לחלחל לה בפנים לפעמים, לרגעים.
אבל אז כוחות האופל בולעים אותה ומכלים כל חלקה טובה של ורוד, צהוב, תכלת. משאירים רק שחור.
וחורף, גשם, הכל אפור.
יש שיר שתפס אותי לאחרונה. יש בו מעט דרמטיות אבל היי, הוא עושה את העבודה.
מטביע ומציף בו זמנית. משחרר ומעיק.
ובעיקר, מדמיע.
״ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות...
...חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת..."
[youtube 32rB20Cx6J0 nolink]
תמיד אומרים:
להיות שמח בחלקך.
תחשוב טוב יהיה טוב.
אותי זה רק מדכדך עוד יותר. זה עוד משהו להכשל בו.
הפער העצום והבלתי נתפס בין הנשקף בעיני אחרים לבין הנשקף במראה.
בחודש הבא יש לי יום הולדת.
36.
איכשהו, ימי הולדת, כמו ראש השנה, יום כיפור ולעיתים הסילבסטר, מביאים אותי לסיכומים.
איפה הייתי ואיפה אני עכשיו.
איכשהו, למרות שהכיוון הברור והמוכח הוא קדימה, התחושה היא לפעמים אחרת.
אז ניסיתי לכתוב, לשתף, ליצור, לבשל, לצלם וכו׳
וכתבתי וכתבתי וכתבתי.
good enough is perfect
חרדות
ילדים
דיכאון
קשב
ריכוז
ועוד ועוד.
הכל נהדר, כלפי חוץ.
לפעמים גם כלפי פנים.
ואז זה כבר לא עוזר.
הכתיבה הפכה לקשה, הצילום למטלה, היצירתיות למועקה.
עזבו ״לחיות את הרגע״, העיקר לצלם אותו.
שניה אחת, זה מה שחשוב.
תצרחו לפני, תבכו אחרי, העיקר שהפריים יהיה מושלם.
עשיתי הכל, בשביל כולם.
הנחתי את עצמי בצד.
הייתי ילדה טובה, גם אם אחרים חשבו אחרת.
הלכתי בתלם לרגעים, עם נטיה חזקה לתחושות שלי.
לא ויתרתי. לא נכנעתי.
המרד לחיים במסלול שלי. שלי!
לא זה שנכתב ואמור וצריך וכדאי ומומלץ.
אז אני עושה דברים הפוך.
בעל אהוב, חבר לחיים – יש (עליות ומורדות – תמיד)
ילדים יקרים, אהובים ומתוקים – יש (יודעים גם להוציא מן הדעת – בהחלט)
בית – יש.
עבודה – יש.
רישיון – יש.
ועכשיו,
אני.
כלב – יש.
סיגריות – רע, אבל יש.
אופניים חשמליים – יש.
הרפתקאות מעוררות אנדרנלין – יש.
מה הרעיון בלהתחיל עכשיו ״שטויות״ שאנשים סיימו בגיל 20?
פשוט מאוד, השלמת פערים.
אז כן, אולי לא הכל טוב לבריאות ולא בהכרח מאריך חיים.
אבל אם נחזור כמה פסקאות אחורה – לפעמים גם ככה לא בא לי עליהם יותר מדי.
אז אם כבר לחיות – אז לחיות!
והנה נפלאות הכתיבה מתגלים שוב לפני.
לפעמים, כשהרעל עולה, זה רק סימן שהוא יוצא החוצה במקום לשרוף בנשמה.
אין פואנטה.
בבוקר, כשההצפה תעבור, כל זה יראה כמו טעות.
אבל פאק איט.
זאת אני.
טייק איט אור ליב איט, לא באמת אכפת.
