כשכתבתי על התהליך המשפחתי שלנו באומנה, נזכרתי בדניאל(שם בדוי)
עולה חדש מצרפת בן 5.5 שהגיע אלינו לצהרון.
בשנת 2002 כשחלי ואני פתחנו את הצהרון, היה ברור לנו שהמקום והאווירה יהוו בית חם לילדים שההורים שלהם עובדים. בדיוק כמו שהיינו רוצות עבור ילדינו. בית כמו בית, שייתן להם ביטחון ושייכות. אוכל שהם אוהבים, עידוד וערך מוסף. אבל לא תיארתי לעצמי שהבית שלי, יהיה עבורו בית אמיתי, לתקופה.
לפני כ-10 שנים, דניאל עלה לכיתה א'. ילד ביישן וחמוד עם עיניים סקרניות, שלא לומר מבולבלות. הם עלו לארץ, שנה קודם, מצרפת, אבא ודניאל. אבא בקושי ידע את השפה וכמובן גם דניאל. יום אחד, אבא פנה אליי מבולבל ועם קושי להתבטא בעברית, בבקשה שנהווה מסגרת תומכת ומכילה לדניאל בשעות הצהריים.
הם הגיעו.
ראיתי איש גדול, נחוש ובוחן, עם ילד קטן וחמוד.
אבא דיבר איתי ב-3 שפות: בשפת הסימנים, בעברית שבורה ובאנגלית מקרטעת.
הוא סיפר שדניאל עבר משבר בעקבות מותה של אימו ושהוא מגדל אותו לבד בארץ.
שאר המשפחה בצרפת. הוא הוסיף ואמר שהוא סומך עלינו.
ציור: ספי שמרוני
הסיפור המרגש, גייס מיד את חלי ואותי ושמחנו לקחת חלק ולעזור.
דניאל הצטרף אלינו. למדנו להכיר אותו והוא התחבר מהר מאד. הוא הרגיש בצהרון בנוח. היו לו חברים, אוכל שאהב, פעילויות. בעיקר אהב לצייר. כולנו אהבנו את דניאל ודאגנו לו במיוחד.
הרגש האימהי שלנו תמיד נמצא שם ראשון.
כל יום שאבא היה אוסף אותו מהצהרון, הוא היה עוצר רגע ואמר: "תודה רבה!" נכון, כולם מעריכים ומודים. אבל ה"תודה" שלו הייתה אחרת, הייתה תחושה של מעבר למילים.
יום אחד, התקשר אליי וביקש להיפגש איתי. הוא סיפר לי שסבתא חולה מאד והוא חייב לטוס לצרפת, לחודש, ושחשוב לו לשמור לדניאל על השגרה וביקש שנעזור לו למצוא משפחה או אופר שתדאג לו בזמן שייעדר.
המוח שלי התחיל לרוץ מהר. לא יכולתי לחשוב שיעבור עוד משבר. ליבי יצא אליו ובתוך 10 שניות, בעודו מדבר והמוח שלי חושב, קפצתי ואמרתי לו: אצלי! דניאל יהיה אצלי! (למרות שאני מכירה אותו רק כחודשיים, משהו בי אמר שזה מה שאני צריכה לעשות – אולי אינטואיציה אימהית)
אבא היה המום, ניראה שלא שיער שאציע את עצמי. כשראיתי את פניו המתפלאות שאלתי: זה בסדר מבחינתך? והוא ענה: "טוב מאד, טוב מאד בשביל דניאל, זה הכי טוב – אתם כמו בית בשבילינו". גם אני חשבתי ככה. "ומה עם בעלך?" הוא שאל. עניתי: "אני אפילו לא צריכה לשאול אותו, כולם בבית ישמחו ויסכימו, אל תדאג".
הוא ביקש שאגיע אליו הביתה להכין תיק עם בגדים לחודש. הרגשתי מבוכה ובכל זאת הלכתי. ראיתי בית מצוחצח באופן יוצא דופן. עם וילונות מתוחים וספות מהודרות. מטבח ממורק. כאילו לא גרים בבית. הוא ליווה אותי לחדר של דניאל. ליד הדלת הייתה מזוודה שחורה. פתחנו את הארון וראיתי אותו מסודר למופת, הבגדים היו מקופלים כמו חיילים במסדר, מגוהצים, מתוחים ומסודרים לפי צבעים עם ריח נעים של כביסה. (התביישתי לרגע שאצלי זה לא ככה..) לא התאפקתי ושאלתי: "מי מסדר ככה יפה?" והוא ענה ספק בטבעיות ספק במבוכה: "אני".
אבא נסע ודניאל הגיע אלינו הביתה:
היה לכולנו חשוב שדניאל ירגיש בנוח. ביום יום הוא היה בבית הספר ומשם לצהרון שלנו, ולאחר מכן היינו יוצאים יחד אלינו הביתה. היה מוזר ומשמח גם יחד.
צילום: אלבום פרטי
שימח אותי לראות את דניאל שמח ואת ילדיי מקבלים אותו, עוזרים לו בשיעורים, אוכלים אתו ארוחת ערב ביחד ובלילה מציעים את המיטה יחד לפני השינה.
בשבתות טיילנו ואני זוכרת שבת אחת במיוחד, הלכנו לפארק עם מתקני משחקים והייתה שם קרוסלה ואני זוכרת שהוא רצה בה עוד ועוד.
אחרי חודש, אבא חזר והתרגש לראות את דניאל. דניאל חזר לשגרת חייו עם אבא שדואג לו. כשדניאל עלה לכיתה ב' הוא כבר חזר הביתה אחרי בית הספר ומאז לא ראיתי אותו.
מידי פעם כשאני נזכרת בדניאל, מהרהרת בי המחשבה שיש משפחות מגוונות, או סיטואציות משפחתיות כאלה ואחרות מכורך מציאות או בחירה והן עושות את המקסימום שהן יכולות למען הילדים שלהם. יש בתים שכלפי חוץ נראים נוקשים או קרים אבל בבית הרמוניה ואהבה, כל אחד בדרכו. כל אחד בונה את ההורות שלו.
גם מאבא ודניאל אני לומדת שיש עוד דרכים להביע אהבה לילד. כל אחד בדרכו.
