אבא – בכל זאת אני לא מוותרת……

להתחיל מהתחלה – אתה מכיר? לפעמים אני מרגישה שאילו הייתי עושה ריסט למה שהנשמה שלי עברה, לדברים שחשבתי, לדברים שידעתי – אני מניחה עכשיו שאולי הייתי במקום אחר. זה כבד נורא לשאת את אבא בלב ולהיות במלחמה בלתי פוסקת עם עצמי – לוותר או לא?  אם אני מוותרת – הרי שוויתרתי על אבא, על הקונספט של אבא ועל מה שאבא הוא. אם אימצתי את הקונספט אבא – הרי שהוא אבא עם מטען, אבל מטען מהסוג שלא יודע, יודע ממקום אחר.  יודע אולי את מה שלא צריך ולא יודע את מה שצריך.
אז מה? אם אני מוותרת – אז אני מוותרת על כל מה שמהווה אבא. אני מוותרת על החיוך, אני מוותרת על השמירה, אני מוותרת על ההגנה, אני מוותרת על האהבה, אני מוותרת על מה שקרוי תא משפחתי, אני מוותרת עליי כמו שרציתי ואני רוצה להיות, ואני באמת אינני. אני רק שורדת. אם תקרא על מה אני מוותרת – תקרא את השורה הזו עוד פעם – אני חושבת שאולי תבין חלק קטן ממה שכל כך כואב לי וחסר לי.
תחושת האובדן – במיוחד עכשיו  שמרחפת אצלי בחלל היא תחושה שאי אפשר להצביע על נקודה מסויימת שבה אפשר להצביע ולומר – זה כאן . !! אי אפשר. זה משהו שאני לא מסוגלת, זה משהו שמסתובב בחלל הפנימי שלי – מן דיאלוג שנוצר בין החלל, האובדן וחוסר היכולת להבין למה? המחשבות שלי די כאוטיות – זה כמו להיות אני מניחה עובר  (ראיתי בתמונות US של חברות), משהו שקוף ולתת לתחושות ולמחשבות לעבור דרכי ולא להיות מסוגלת לאמץ אותן אליי.
קשה לומר שאני אדם שחסרות לו מילים , אני חושבת שיש לי רפרטואר סביר ואני בדרך כלל יודעת גם לעשות בו שימוש מושכל אבל בתקופה הזו, זו שקשה במיוחד – זה כמו לשוטט בחלל הריק. לשוט שם בתוך החלל הזה ולראות את האותיות והמילים מרחפות, ולהושיט יד ולנסות לגעת, לאסוף את האותיות וליצור מהן מילים או משפטים- אבל זה מפוזר ואתה לא בסביבה כמו שלא היית רוב ימייך עבורנו. עכשיו בימים שהם חשובים כל כך – אתה ממשיך גם מהמקום שהכי איננו להושיט יד ולומר "אני ישנו אבל אני איננו בשבילך .
אתה לא ממש איש מקסים גם עכשיו כשאתה מת. אתה המת הכי חי שאני מכירה. היד שלך רודפת ומפזרת את האותיות כדי שיהיה לי קשה יותר לנסות לחבר את המשפטים להחלטות . לא עשיתי לך שום דבר רע ואני יודעת שזה סוג של "אני מאשים" – כלפייך, אבל גם עכשיו, אני מרגישה שאתה די אשם.
אני משתגעת – איך מהמקום שלך יש לך כזו השפעה עליי גם עכשיו? אני מנסה לומר לעצמי ש-די, ניסית, ראית, היית, חשבת, פקפקת והשארת אותי במקום הכאוטי הזה. אתה לא משחק משחק הגון גם עכשיו. לפחות מהמקום שלך עכשיו – תן לי לעשות את מה שאני מרגישה וחושבת. אתה אחד האנשים שאין לי שום סוג של שליטה עליהם, אבל ההשפעה שלך עליי ועל ההחלטות שלי היא דומיננטית כל כך שזה לפעמים משגע אותי.
אתה יודע – כל דיאלוג, חצי דיאלוג כזה שיש לי איתך משאיר אותי חסרת אונים,  עם תחושת עייפות ואני מרגישה חסרת כוחות. זו התחושה הכי מטלטלת שיש, זה נמצא באוויר, זה כאן, קרוב – אבל אי אפשר לגעת. זה משאיר אותי שורדת אבל לוקח אותי למחוזות אחרים. כנראה לכאלה שרצית שאני אהייה שם.
אני יורדת למטה, צלצלתי לדניאל – ביקשתי שיבוא. הוא שאל ישר אם ניסיתי לגעת בו. הוא יודע מתי אני צריכה את הסיבובים החצי שותקים האלה, הוא יודע שזה קורה במיוחד כשאני צריכה לקבל החלטות לא פשוטות. דניאל – אחי בנשמה , אהוב, החצי השני שלי, הרציונאלי שבין שנינו – יודע לאסוף את הרסיסים שלי , להדביק אותי חזרה.  וכמו שהוא יודע שאני מבקשת בלב –  לשלוח את אבא שלי למקום שהוא נמצא בו בלאו הכי (הוא הרי נפטר ובכל זאת לא מחלתי לו ). אני מבקשת סליחה גדולה מכל אלה שמרגישים פגועים מהדרך שבה אני חווה את המילה אבא. אבל זה באמת הדרך שלי, שלי בלבד. יש בו, בדניאל,  את התבונה לשתוק יחד איתי ולדעת שאנחנו מנהלים דיאלוג דרך השתיקה הזו. הוא מכיר אותי ויודע שצריך לערסל אותי בחיבוק עוטף ושומר כזה והוא אוסף אותי לחלקת אלוהים שלי ונותן לי לבכות עד שהדמעות נגמרות להן.
לפעמים אני חושבת שמזל שהוא יישנו -דניאל. מזל שיש מישהו שיכול לעצבן אותי עד כלות שלפעמים בא לי לעשות ממנו פוסטר על הקיר מרוב עצבים – אבל כשאני צריכה אותו, הוא נמצא שם ברבדים הרגשיים או בכל סוג אחר שאני זקוקה לו. הוא מסוגל לריב עם השכנים כי הם אמרו משהו שעצבן אותי, הוא חצי שנמצא לידי ולא בתוכי ואולי זה מה שעושה את זה לכל כך טוב , מנחם.
את ההחלטות שלי הוא לא ייקבל במקומי, הוא יודע שאני לבד עם ההחלטות האלה – אומרים שצריך לסגור , לא צריך להשאיר עניינים בלתי סגורים – הוא יודע את זה כמו שאני יודעת את זה וגם ידעתי אז, אבל חשבתי שאני אצליח לעשות את זה גם כשהוא איננו. חשבתי שיש בי כוח לעשות את זה בלי שהוא יהיה נוכח.
אמרו לי שאני אסגור את זה מולו  וכל פעם בסיטואציות שצריך עוד מישהו לגיבוי , מישהו שהיה צריך להיות איתי – הוא איננו. לפעמים אני בפנטזיה שואלת : אבא, מה אתה היית אומר?? אני עדיין מחכה לתשובה שלו…..
אני לא מרגישה שאני מוותרת – אני מאמינה שאולי פעם הוא יענה לי. אולי עכשיו הוא עסוק.