בכל שנה ביום הזה אני נאלמת.
נמנעת מלצפות בסרטים, בוחרת שלא להגיע למפגשי זיכרון.
בצפירה אני נזכרת בה.
חוץ ממנה איני מכירה, באופן אישי, אף אחד מאלה שהיו שם.
אני והיא מכירות מאז הייתי בת 6
שיחקתי בכדור ברחבת האספלט שבין הבית שלה לזה שגדלתי בו אני
והכדור התגלגל לחצר שלה.
לא ידעתי אם להיכנס או לא, אולי תכעס?
הלכתי הביתה וביקשתי מאמא ללוות אותי אליה.
כשאחי צמוד לרגלה הלכנו לחצר שלה.
שער נפתח וגם אני מוצאת עצמי צמודה לרגלה של אימי.
במרפסת מרוצפת בבטון חלק היא יושבת שם על כסא מרובע מקש.
ממש ליידה על כסא מרופד בבד פרחוני שמזכיר את החלוק כפתורים שלובשת יושב חתול ג'ינג'י גדול.
ויש שם גם מטאטא מקש ומפוח של נפט.
היא קמה מכסאה ונכנסה בדלת ה"רשת" מבלי שאמרה דבר. החתול הזדקף גם הוא.
"זיץ' ק'וצו זיץ" היא פקדה בשקט. והוא חזר לתנוחת הישיבה.
רגע ארוך עבר והיא חזרה, בידה כדור וחופן סוכריות בעטיפה שקופה.
"ילדים. קינדרלעך" אמרה והגישה אליי את הכדור וסוכריה אחת לי ואחת לאחי. את השאר הפקידה בידה של אימי.
וחזרה לשבת על כסא הקש. שולחת יד מלטפת לג'ינג'י ומהנהנת בראשה מעלה מטה.
הוא קפץ מכסאו ועבר לשבת על ברכיה. והיא המשיכה ללטף אותו בתנועות אחידות עם ראשה המהנהן.
אמא שלי ביקשה שאקח את אחי הביתה ואמרה שמיד תגיע.
איני יודעת כמה זמן עבר. אך כשחזרה כבר היה חושך.
למחרת כשיצאתי שוב לשחק אמא אמרה: " כנסי להגיד שלום לאלקה" " האישה הנחמדה שהחזירה לך את הכדור אתמול" היא המשיכה.
"מה סתם ללכת?" שאלתי.
"כן. היא תשמח"
והיא שמחה. כשנכנסתי בשער היא קמה ושוב בלי מילים נכנסה בדלת הרשת וחזרה עם חופן סוכריות.
ימים אחר כך, היא הופיעה אצלנו בבית בשעה מוקדמת, שעה שהתלבשתי לבית הספר לובשת שמלה ועל שפתיה גוון ורדרד.
"בוייקר טוייב" היא אמרה ומצאה אותי לא מוכנה.
"גוט מורגיין" אמרה פתאום אמא שלי וגרמה לי לצחוק בקול רם.
גם לאחי שבכלל לא הבין מה קורה.
"קינדרלעך…" צחקה גם היא.
כשחזרתי באותו היום מבית הספר, ויצאתי לשחק והלכתי אליה שוב.
היא היתה במרפסת. בחלוק שלה על הכסא.
דוממת נכנסה אל הבית ואני טיפסתי שלוש מדרגות בטון ועמדתי במקום ממנו קמה.
היא עמדה בפתח ובידה שתי צלחות מתקשה לפתוח את הדלת קפצתי לעזרתה.
כשהחזקתי את הדלת עבורה ראיתי מיטה ואותו עליה.
איש גבוה מאד, רגליו היחפות והגדולות מבצבצות מהשמיכה הדקה בה היה מכוסה.
המבט שלי קפא
"ברל" אמרה והגישה לי צלחת. מעירה אותי מבהייתי.
"עסן" הגישה לי צלחת עם מזלג.
לא הבנתי מה אמרה וסימנתי עם המזלג על פי.
היא צחקה והנהנה.
"יידיש. עסן"
"עסן" חזרתי אחריה.
כל ערב הייתי באה. בשבת כשלא היו לימודים הלכתי אליה גם.
בכל חודש היא הופיעה בדלת של הבית שלנו. מוקדם בבוקר. לבושה בשמלה ושפתיה בגוון ורוד. בחורף היתה לובשת סוודר וגרביים עבים. ואת אותה השמלה.
שיערה לבן. מסורק לצד. ובאותו הערב ידעתי שתהיה עוגה.
תמיד אותה אחת. גבינה עם אוכמניות.
כשאמא היתה בהריונות עם אחיי, היתה מביאה לה מרק.
כשאח נוסף נולד היא נישקה את אמא בראש ובכתה כשהיא מוחאת כפיים. והיתה יושבת לידה ומלטפת לה את הרגל ולאחי את הראש בעדינות עם גב האצבע.
היא התבגרה וגם אני. עם השנים מצליחה לראות את יופיה. נפרדת ממנה בחיבוק ארוך.
אני ידעתי כבר.
כשראיתי בטלויזיה סרט היתה שם אישה שהזכירה לי אותה מאוד.
עם אמא שלי היא היתה משוחחת ביידיש.
איתי בלי מילים.
היינו יושבות מילדותי עד בגרותי לפעמים בתוך הבית שלה. ליד המיטה שלו.
הוא לא דיבר.
היא היתה שרה בשקט מילים שלא הבנתי במנגינה שגרמה לו להביט בה.
כשנפטר, כבר הייתי אחרי הצבא
כמה ימים אחריו נפטרה גם היא.
בערב הלוויה שלה אמא סיפרה לי הכל.
על מפעל הטקסטיל והשפע שהיה להם שם, על החתונה המאושרת של אלזה וברל. על המלחמה שפרצה שבוע אחרי.
על מנגלה. על ילדים שלא יהיו לה מעולם.
על אוניה שהביאה אותם לכאן ואת זה שעל החוף הוא לקח את המזוודה שלו ואמר לה להגיד לאנשים שאינם יחד. שתתחיל מחדש.
על היד שלה שאחזה באותה המזוודה וחרצה : "אין איינעם" ביחד!
על ק'וצו החתול הג'ינג'י שאימץ אותם כששיכנו אותם בדירת הסוכנות והוא היה בנה לכל דבר.
על היום הזה בכל חודש בו לבשה את השמלה ועל שפתיה גוון ורדרד. היום בו הן היו הולכות לדואר והתור היה מהיר יותר כי אמא שלי דיברה עברית בשבילה.
כשהיתה מקבלת לידה את הרנטה היתה אלקה אומרת: "דפקטע! רשועים" ומבקשת ללכת לקפולסקי ולקנות עוגה.
שהדבר הראשון שתעשה בכסף הארור יהיה לקנות את הדבר שהיא הכי אוהבת. עוגת גבינה.
**********************************************************************************************************************************************************
כמה גדולה היא, בבחירה שלה לזכור הכל. כל הזמן. כל היום.
את הרוע, את הפחד, את האימה, את האובדן
ולהשאיר לי זכרון מתוק ממנה.
אותה מגישה לי צלחת חרס בצבע תכלת ועליה פרוסת עוגה ומזלג קטן.
"עסן".
היום העוגה הזו מוקדשת לה.
כשחשבתי עלייך בצפירה אלקה יקרה שלי, רציתי שתדעי שהיתה לך בת. ואת היית לה הרבה יותר מאמא.
**********************************************************************************************************************************************************
לבסיס:
100 גר' חמאה רכה
50 גר' סוכר
חלמון אחד
כפית תמצית וניל
140 גר' קמח
רבע כפית אבקת אפייה
אופן ההכנה:
מחממים תנור ל-180 מעלות.
במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה וסוכר. מוסיפים וניל וחלמון. מוסיפים את הקמח+ אפייהבבת אחת. משטחים בתבנית בקוטר 24 ואופים עד הזהבה במשך כ-15 דקות.
מצננים.
מילוי:
2 שמנת מתוקה
500 גר' גבינה 5%
1 גביע נפוליאון 30%
שליש כוס סוכר
1 שקית אינסטנט פודינג וניל.
מקציפים שמנת מתוקה, סוכר ואינסטנט פודינג וניל עד יצירת קרם יציב. מוסיפים גבינות ומקציפיםבמשך כדקה נוספת עד לקבלת קרם יציב.
יוצקים מעל התחתית האפויה ושולחים למקרר ללילה או למקפיא לשעה.
ציפוי אוכמניות:
חבילת אוכמניות קפואה (300 גר') או טריות למי שמצליח להשיג.
4 כפות סוכר
כפית מיץ לימון סחוט טרי
2 כפיות קורנפלור מומסות בשליש כוס מים
לשים בסיר קטן אוכמניות וסוכר, לערבב ולהביא לידי רתיחה.
להוסיף מיץ לימון וקורנפלור מומס במים, להרתיח שנית ולבדוק שהעסק מסמיך. לקרר היטב.
לצקת מעל העוגה, לשמור במקפיא.
( או לקנות מלית אוכמניות מוכנה ו"לפתוח" בבן מרי )
להוציא את העוגה למקרר שעה לפני ההגשה.
העוגה יציבה למרות שאינה מכילה ג'לטין.
