"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים"… געגועים לשבי העלם…השנה יום זיכרון גם בארה"ב.

 שחר מספר את סיפורו של שבי בארה"ב

בכל שנה "ערב יום הזכרון הנכדים שלנו כל אחד ואחת בגיל המתאים, מנציחים את זכרונך שבי היקר בתוך מערכת בית הספר

בו הם למדו בעבר ועוד לומדים, כאן ב"נילי" שזכרון יעקב.

השנה ליאת ארז שחר ועמית נסעו לשליחות בת שנתיים לארצות הברית,  ושחר כמו בכל שנה החליט שגם בארצות הברית

חובה עליו להזכיר, לספר, ולהנציח את זכרונו של שבי.

שחר הנכד שלנו הכין מצגת שלמה ותוך הקרנה סיפר את הסיפור לפני עשרות תלמידים בקהילה היהודית בו הוא מדריך,

כולם ישבו והקשיבו בדממה…לנצח נזכור אותך שבי מדור לדור.

מחר בערב, ערב יום הזיכרון כל המשפחה תתיחד עם זכרו של סרן שבתאי זרחיה בבית הכנסת

בקהילה היהודית  ותדליק נר לזיכרו.

יום העצמאות שלנו מהול בעצב…
עצב עמוק עמוק שמחזיר אותי ליום הכיפורים…
שבתאי עלם חמודות יצא להגן על המולדת… ולא חזר…
עלם חמודות שהיה מגיע מפנימית הראלי בחיפה ישר לביתנו שבקרית ביאליק…
מגיע עם החיוך המקסים, העיניים החודרות לא מרבה במילים… נעים הליכות… רגוע …
משחק את משחק המלכים… שח או מט…
אבל… המט הכריע…

18.10.1973
הוביל סרן שבתאי זרחיה את פלוגתו לצליחת תעלת-סואץ כדי לעבור למתקפת
תנועה בתוך שטח מצרים.
השעה הייתה שעת בין-ערביים. הפגזות המצרים היו כבדות וקשות מאוד.
כלי-השיט, שעליו היה הטנק נפגע… שבתאי הבחין שהדוברה עומדת להתהפך
מהפגיעה וצעק לצוות לחלץ עצמו… הטנק החל גולש למים…
שבתאי בניסיון גבורה עילאי, תוך חירוף נפש ניסה לחלץ את התותחן מתאו
תוך כדי נפילת הטנק למים… כוחו לא עמד לו והוא נפח את נשמתו…

כל שנה יומיים לפני…
ערב יום הזיכרון יוצא לי לדבר עם גיסתי עליזה…
אימו של שבתאי זרחיה ז"ל.. אנחנו קראנו לו שבי…
מה נשמע…?
אני שואלת די במבוכה ואחר כך אני חושבת לעצמי איזו שאלה טיפשית,
כאילו מה נשמע שלא נשמע מאותו יום הכיפורים ההוא… מה…?
שנה אחר שנה 42 שנה…

והיא… בצלילות זוכרת הכל… כאילו קרה זה אתמול…
"מה אגיד לך… אילנה זה היה כמו היום…
בערב יום חמישי….
היה משחק כדורגל ושבי החליט לראות את משחק אצלכם בבית
שבקרית ביאליק… בן בית היה אצלנו בקבוע…
נפרד מאיתנו…
בוקר יום שישי קם והלך… להיפרד מחוף ילדותו חוף קרית חיים…
ביום ראשון היה אמור לצאת לקורס מ.פ.
פתאום… צלצלו מהצבא השאירו הודעה מהבסיס עליו לחזור במיידי…!
שבי חזר מהים שמע את הבשורה …אמא מהר תכיני לי את התרמיל…
נפרד מאיתנו ויצא…
"זה היה יום שישי האחרון שלו בבית…"

חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים סיים סא"ל דוד זרחיה ז"ל אביו של שבי ז"ל
את תפקידו כמפקד יחש"ם דרום והעביר את הפיקוד לסא"ל ניניו אברהם…
3 חודשים אחרי…
נוסף אירוע טרגי בחייו… שבתאי בנו נפל בתעלת סואץ…
כשהשתחרר דוד מהצבא אשתו עליזה גיסתי נשמה לרווחה..
לא קל להיות אשת איש צבא…

בכל פעם שהיה עוצר רכב צבאי ליד ביתה… נשמתה הייתה מאבדת פעימה…
פעם אמרה לי כמה פעימות כמה…
בחלומות הכי הכי… לא חשבה שהבשורה המרה תבוא על בנה בכורה שבי…
ב- 30 באוקטובר 1973 בוצע החילוץ…
הייתה זו שעת ערביים ודוד אביו של שבי הבחין ב-4 גופות צפות על פני המים.

הוא ידע שאלה גופות החיילים מהטנק האחר שטבע ושבנו נמצא בטנק השני,
האמודאים היו עייפים ובמצב שאסור היה להם לצלול מבחינה בטיחותית.
הוא ניצב מולם , כל גופו רועד והוא פנה אליהם בתחינה:
"בני נמצא בטנק השני, אל תניחו לו להיות שם לילה נוסף".
היה זה רגע שאין איש יכול לסרב לו , תחושה של כאב ושל הזדהות עם אדם
שהנורא מכל קרה לו, וכי זהו רגע שכל מאמץ יהיה נעלה מאין כמוהו.
האמודאים מיח' הצוללנים ירדו שוב למים השחורים וקשרו את הטנק לכבלי המנוף אחר

כך עלו למעלה וסימנו באצבע וירה המנוף הרים את הטנק וגופותיהם של שבתאי זרחיה ויואב אברשימי צפו למעלה.

האמודאים יצאו מהתעלה אחד מהם נשא את גופתו של שבי,…

דוד התבונן בפני ילדו המת האב שמר על כוחותיו עד שהגיע הקומנדקר שלקח את גופתו של שבי ואז התמוטט

סא"ל דוד זרחיה ז"ל והכרתו אבדה.כשהתאושש מזריקה שקיבל לקח את ארון בנו לצפון הארץ לקבורה.

הוא דפק בדלת הבית ורעייתו יצאה לקראתו, רואה אותו עומד כמי שעולמו חרב עליו: עליזה, שבי שלנו איננו"…