אני לא מהמאמינות בקריאה בכף היד, בקפה או בקלפים אבל למרבה האירוניה, לפני כעשר שנים, קריאה בקלפים גרמה לי להתחיל לכתוב.
ליום הולדתי השישים קיבלתי ממשפחתי יום כייף בספא, עם מלא מלא צ'ופרים, בניהם מפגש עם קוראת בקלפים. התייחסתי לזה כחלק מחוויות היום, התיישבתי מולה כשעל פרצופי מרוח חיוך של זלזול. כעשר דקות מאוחר יותר נשארתי ללא מילים ועם פה פתוח, המומה מהדברים שנאמרו.
למרות הדיוק בין דבריה לבין האמת, שבחלקה הייתה ידועה רק לי , הייתי קצת סקפטית אבל מאוד מסוקרנת וקבעתי להיפגש איתה אצלה בבית, פגישה ארוכה ומקיפה יותר.
אחרי שעתיים וחצי כשנפרדתי ממנה היא קראה אחרי "תתחילי לכתוב, את חייבת להתחיל לכתוב !!"
עד לאותו יום כתבתי שתיים שלוש ברכות בחרוזים, שום דבר שמוצדק להתייחס אליו ברצינות יתרה, משהו נחמד ותו לא.
כל הדרך הביתה חייכתי במחשבה על "מה לי ולכתיבה", הנה קיבלתי הוכחה למה שטענתי כבר מזמן – קריאה בקלפים זאת שטות.
עברו כשנתיים בהם המשפט שהיא זרעה במוחי התחיל לנבוט.
היה לי הרגל לספר לנכדי אנקדוטות מחיי המשפחה ומכאן הדרך לכתיבת סיפור חיי הייתה קצרה.
גם במוזות לא האמנתי, עד שיום אחד זכיתי בביקורה. הרגשתי צורך בלתי נשלט להתחיל לכתוב, משפטים צצו לי בראש, ובלי שליטה היד תקתקה את האותיות על המקלדת, משפט אחרי משפט נבנה סיפור חיי.
במשך כשנה אולי יותר, כל רגע פנוי הקדשתי לכתיבה, עשרות פעמים קראתי, הוספתי נשכחות, תיקנתי טעויות צחקתי המון בקול רם בעודי לבד בבית, ובכיתי כמעט כל הזמן.
לא ניתן לתאר במילים את עצמת החוויה של לחיות את חיי מחדש, להחיות את בני משפחתי שכבר אינם, להיזכר ברגעים יפים אבל גם בהמון קושי ועצב.
אספתי נתונים ככל שיכולתי. לצערי אין לי בני משפחה שאוכל לשאול, כך שרק מסמכים והזיכרון שלי עמדו לרשותי. ככל שהתקדמתי בכתיבה צצו לי עוד ועוד זיכרונות, תמונות התחדדו לי, לפעמים תהיתי איפה אחסנתי אותם איך לא ידעתי על קיומם.
במהלך העריכה סרקתי והוספתי תמונות, רשמתי תאריכים, הקפדתי על קוצו של יוד, בחרתי כריכה ואת הכיתוב עליה, ואז באותיות גדולות כתבתי –
קובץ של מאה עמודים עם סיפור חיי במילים ובתמונות היה מוכן להדפסה. התרגשתי כמו בסוף ההריון, מחכה ללידה, מצפה לתינוק שייוולד.
ואכן אחרי שבוע הגיע שליח עם קופסת קרטון שהכילה את הספרים. אין לי את הכישרון לתאר את האושר שהציף אותי. היה לי קשה להאמין שזאת יצירה שלי. ליטפתי את הכריכה, נשמתי לתוכי את ריח הדפוס והנייר והצטערתי שהחוויה נגמרה. אז עוד לא ידעתי שיבוא יום ויהיה לי בלוג לא ידעתי שאמשיך לכתוב ולא ידעתי שכתיבת הספר הייתה סנונית ראשונה בעולם מופלא שנגלה בפני.
