אני אישה של תאריכים. אחת כזאת שאוהבת לציין כל תאריך. שמעניקה לכל תאריך משמעות. ימי הולדת, שמחות מכל סוג.
אבל יש תאריכים שהם מהווים ציון דרך בשבילי. שמאפשרים לי רגע לעצור ולהתבונן, להסתכל לאחור ולעשות מעין סיכום, לשאול שאלות, לדייק את עצמי בעוד שלב של החיים.
יום הולדתי והשנה החדשה הם שני תאריכים שכאלו. ויצא גם שהם די קרובים אחד לשני.
לתוכם נוספו עוד תאריכים משמעותיים (לא עלינו). יום סיום הכימו, יום שנפרדתי משדיי ו-היום שהודיעו לי שאני בריאה!!!
וכן, אני סופרת עוד שנה של בריאות, עוד שנה שהמחלה לא חזרה, עוד שנה שהכאב הזה בגוף הוא כאב "רגיל" של אנשים בריאים.
עוד שנה שבה נולדתי מחדש קצת שונה, קצת מצולקת, הרבה חזקה.
כמה שעות אחרי שתשע"ח נפרדת מאיתנו ואני מקבלת את פניה של תשע"ט באהבה. אני בוחרת לעצור לרגע, לנשום עמוק, להתבונן לאחור ולבדוק מה אני רוצה לקחת איתי מתשע"ח, ממה אני נפרדת….
* בשנה הזו אני רוצה לקחת איתי עוד שנה של בריאות. בריאות הנפש, בריאות הגוף.
שנה בלי מחשבות ופחדים.
שנה בלי כאבים והחלשות הגוף. שנה של שלווה פיזית ונפשית.
שנה שכל כאב חדש שיצוץ יהיה נטול מחשבות של "אולי זה חזר?"
שנה של לקיחת החלטה להמשיך לחזק את הגוף למרות הכאבים.
* השנה אני רוצה להמשיך לקחת איתי את יכולת ההתבוננות. להמשיך ללמוד על עצמי, על אחרים, לבחור בעצמי!
אבל בניגוד לשנה שעברה, השנה שזה יהיה ממקום של קבלה וסלחנות כלפי עצמי וכלפי האחרים.
השנה לא הייתי סלחנית עם עצמי!
שפטתי את עצמי ללא הפסק, החמרתי עם עצמי, שאלתי שאלות נוקבות, חיפשתי איפה אני לא הייתי בסדר בחיי.
חשפתי את עצמי בפני אנשים עד כאב, נשארתי עירומה בפניהם, ביקשתי שיאהבו אותי, שלא יוותרו עליי.
מילאתי את עצמי בייסורי מצפון על השינוי שחל בי, על הבחירות החדשות.
לקחתי את כל האשמה עליי, על הדרך שעשיתי, על השורשים שהשרשתי, על הצמיחה שלי.
ובתוך כל זה, בתוך כל הכאב הזה של הפרידות מדפוסים, מאנשים, מדרך – בתוך כל זה לא ויתרתי על הדרך שלי, החזקתי אותה חזק חזק בליבי הפצוע כי ידעתי שזה הדבר הכי מדוייק ונכון בשבילי.
למדתי, שלפעמים צריך לוותר על דברים שאנו אוהבים וחשובים לנו כדי לפנות מקום לדברים חדשים שמתחילים…. זה לא קל, זה מלווה בתחושה של פרידה, אבל על הדבר האהוב והמוכר. תחושה של חיפוש משמעות מחדש. אבל גם התרגשות, העצמה, ותחושה של מסוגלות "אני יכולה"!!!
* השנה אני רוצה להמשיך לשחרר – לשחרר הכי אמיתי מהבפנים.
לא לדבר על לשחרר, להרגיש את השחרור.
לשחרר את ייסורי המצפון, לשחרר את הרעשים מבחוץ שמפריעים לי להמשיך, לשחרר את המחשבות על כשלון, לשחרר את הפרפקציוניזם. לקבל את זה שזה לא תמיד יהיה מושלם, שזה יכול להיות גם כך וכך ואולי גם אחר.
להמשיך להגיד כן לדברים – להתנסות ולהנות, להתנסות ולהתאכזב, להתנסות ולהמשיך…
אחד הדברים שלמדתי השנה זה את היכולת לשחרר, להתנסות, להגיד כן! והיקום זימן לי דברים נפלאים, חיבורים לאנשים.
אבל אתם יודעים משהו זה לא היקום שזימן לי אותם. זו אני שזימנתי אותם לעצמי. הפסקתי להחמיר עם עצמי, לדרוש מעצמי, לפחד מכשלון. נתתי את עצמי הכי אמיתי לתוך התהליך ולמדתי להנות ממנו גם אם לא תמיד זה היה מה שדמיינתי.
הפכתי להיות חימר ביד היוצרת – אני! יצרתי את עצמי מחדש – גמישה, רכה, משתנה… פעם ככה, פעם אחרת. למדתי לפקוח את העיניים, לראות מה סובב את חיי, מי האנשים שנקרים בדרכי. למדתי לאמץ אותם לחיקי. ללמוד מכל אחד מהם משהו חדש, משהו שעזר לי ללמוד עוד משהו על עצמי.
* השנה אני רוצה ללמוד להיות קצת פחות במקום אחד – והרבה יותר במקום אחר ולהרגיש עדיין משמעותית.
אני אדם שרגיל להיות הרבה יותר בכל מקום שאני נמצאת בו. להיות ראש גדול, להשקיע את כל כולי, לעשות הכי טוב שאני יכולה. לקחת פרוייקט ולהעיף אותו למעלה. להתנדב לכל תפקיד ולהיות משמעותית.
משמעותית זו מילת המפתח. זו החולשה שלי.
השנה אני מתחילה דרך חדשה. ולכן אני צריכה להוריד הילוך במקומות שהייתי שם הרבה. להתבונן מהצד על תהליכים שמתרחשים ולי אין חלק בהם.
להיות חזקה במקום הזה שבחרתי, ולאפשר לעצמי לשים אותו רגע בצד כדי לפנות מקום לחלום אחר. להבין שאני משמעותית גם כשאני פחות.
כי משמעות זה מה שאנחנו מייצרים לעצמנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו. משמעות יכולה להיות פחות ויכולה להיות יותר אבל קודם כל אנחנו צריכים להיות משמעותיים לעצמנו.
להאמין בעצמנו, ביכולת שלנו לדעת מה נכון לנו, לבחור בעצמנו את מה שממלא אותנו והופך אותנו למשמעותיים בעיני עצמנו!
* השנה אני רוצה ללמוד לקבל את זה שלא תמיד אני בשביל אחרים מה שהם בשבילי.
כמו שאני משקיעה בחיי המקצועיים כך אני משקיעה בחיי הרגשיים. אני נותנת את כל כולי בשביל האנשים שסביבי. נותנת את הנשמה, חושפת את חולשותיי, שקופה מולם. ורוצה להיות ה"אישה הכי טובה", ה"חברה הכי טובה", ה"בת הכי טובה", "האחות הכי טובה" , ה"אמא הכי טובה", "הדודה הכי טובה" הראשונה שיבחרו לפנות אליה בעת שמחה או מצוקה. זאת שיבחרו לבלות איתה בכל הזדמנות, זאת שירצו שתהיה לצידם.
בזמן המחלה הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים שחיממו את ליבי, הם היו קבוצת התמיכה שלי, אלו שהרימו אותי חיזקו ועודדו אותי ונתנו לי להרגיש הכי אהובה בעולם.
ההחלמה ממפגש עם המוות קשה וארוכה.
הנפש והגוף פצועים ומחפשים דרך חדשה. החיפוש אחר הדרך החדשה קשה. אסימונים נופלים, מחשבות צצות, תחושה של אבל, אבדון וחורבן שצריך להבנות מחדש. כאוס שמפרק את הכל כדי להיבנות מחדש. בכל הבלאגן הזה עלו הרבה כעסים ולפעמים גם דרישות.
איפה אתם עכשיו כשאני זקוקה לכם? אתם כבר לא אוהבים אותי יותר? מה עשיתי לא בסדר?
אמרתי הרי שאני שקופה. אז אני שואלת שאלות, לא נותנת לדברים להתמסמס ללא תשובה. מוכנה לקבל גם תשובות קשות אבל רוצה להבין כדי ללמוד מטעויות, כדי לקבל הזדמנות להסביר את עצמי, כדי לבקש סליחה.
השאלות שנשאלו מול הסביבה, לא תמיד קיבלו תשובות ולפעמים אפילו נתקלו בדלת של התעלמות כואבת.
לתוך החלל החסר הזה של ה"אין תשובה" יצקתי מחשבות ותשובות משלי. תשובות שהרחיקו אותי, הרחיקו אותם.
תשובות שחתכו אותי מבפנים, שלא פעם השאירו אותי ללא נשימה. שהפילו אותי למטה לעצב ומועקה.
"אין תשובות" שלא אפשרו לי להבין היכן טעיתי, שלא נתנו לי ללמוד מחדש, שלא נתנו לי הזדמנות לתקן.
אמרתי שנקודת החולשה שלי זה להיות משמעותית?
מבחינתי ברגע שכבר לא הייתי משמעותית בשבילם, כבר לא הייתי כלום!! והריחוק היה בלתי נמנע
הכעס היה שם, חוסר היכולת לסלוח, המקום הלא פתור הזה נחרט כצלקת ביחד עם שלל הצלקות שנאספו בחיי ובזמן המחלה.
למדתי להרפות אבל להרפות ממקום של כאב, של חוסר השלמה. ממקום של ויתור שמלווה בתחושה של כשלון. בתחושה שאולי לא ניסיתי מספיק. ממקום של התבוננות מהצד על מה שהיה שם פעם ועכשיו לא קיים.
ממקום שכל מערכות היחסים הללו תלויות רק בי. והרי מערכת יחסים מורכבת מכמה אנשים. גם הם צריכים לרצות, גם הם צריכים להיות שם בתהליך. אבל התחושה היתה שהם לא שם, שהם לא רוצים מספיק. שזה לא מספיק משמעותי כדי שהם יתנו תשובות (גם אם הן קשות)
השנה אני רוצה ללמוד לקבל שאנשים משתנים, תהליכים מתרחשים. והמשפט הזה "באושר ובעושר עד עצם היום זה" הוא טוב לאגדות.
יש אנשים בחיינו שבאים והולכים. לכל אחד מהם היה תפקיד, כל אחד מהם לימד אותנו עוד דבר על עצמנו, הוסיף לנו עוד חוויה ועוד משמעות.
וכמו שכבר כתבתי. לפעמים צריך לשחרר משהו אהוב, חשוב ומוכר כדי לפנות מקום למשהו חדש שמתחיל.
והכי הייתי רוצה לקבל את זה שלפעמים, גם אם הכי הייתי רוצה, אני לא תמיד בשביל אחרים מה שהם בשבילי.
להוריד את המילה לא! ולראות מה אני כן בשבילם!
ובעיקר לקבל שכמוני יכולים להיות עוד הרבה כן בשבילם. וזה לא מפחית ממי שאני בשבילם.
* השנה הזו אני רוצה ללמוד לשמור על הלב שלי.
כאחת שמחמירה עם עצמה אני לוקחת ללב. המחלה הפכה אותי לרגישה יותר.
רגישה לריחות, רגישה לטעמים, רגישה לאורות, רגישה לכאבים של הגוף, רגישה לתחושות של הנפש.
למדתי לחדד את כל הגירויים, להפוך אותם לעוצמתיים ורועשים.
הרגישות הזו הפכה אותי לפגיעה.
כאחת שכזאת אני נפגעת מסיטואציות, נפגעת מאינטונציות, נפגעת מתנועות גוף, נפגעת ממילים שנזרקות לאוויר, נותנת להם חיים ומשמעות הרבה מעבר לכוונה הראשונית שלהם.
מייצרת מילון משל עצמי. מילון של מילים מכאיבות, אינטונציות מזלזלות וביקורות שמורידות.
לוקחת כל מילה שלילית שנזרקת לאויר ומאמצת אותה אל תוכי. שורטת את ליבי שוב ושוב ושוב…
השנה אני רוצה שליבי יהפוך למסננת עם חורים. שאלמד לא לקחת אחריות על כל מילה שלילית או ביקורתית שנזרקת לחלל האויר ולהפוך אותה לחלק ממני.
לא להרגיש כל מבט, תנועת גוף או אינטונציה פוגענית.
לבחור בצורה מדוייקת כל מה שנכנס אליי פנימה, מזין וממלא את נפשי. להבין שזה שלהם – לא שלי!!
ובעיקר ללמוד לסלוח לאותם אלו שפגעו בי, שאכזבו. להוציא את הכעס להרחיק אותו מחיי.
לסלוח לעצמי!
תשע"ט יקירה,
אומנם אנחנו עדיין לא מכירות, זו רק ההתחלה, ואינני יודעת יחסנו לאן…
והטנגו הזה של קדימה ואחור אני יודעת שעוד נרקוד אותו השנה,
זו מערכת יחסים חדשה שתבנה ביננו.
אבל מבטיחה לך שאני מגיעה אלייך למודת נסיון והרבה יותר מדוייקת לעצמי.
עוד צפויות לנו כל כך הרבה התחלות חדשות השנה, בחירות חדשות, תובנות,
דרך חדשה שנבנית, עוד שלבים בהיכרות ובקבלה שלי את עצמי ואת האחרים שלצידי.
צמיחה אישית, הקשבה לתהליכים, זרימה וגמישות, והשלווה הפנימית שכל דבר קורה בקצב שלו,
וכל זה ועוד… עם הרבה הרבה תשוקה לחיים ולדרך שמתהווה….
שועטת אלייך תשע"ט, שועטת אל חלומותיי!!!
