שר האוצר כחלון קיבל משר האוצר לפיד כלכלה יציבה, עם הרבה כסף בקופה ורשות המיסים, אשר סוף סוף נכנסה למסלול ומציגה נתוני גביה מרשימים.
אז כיצד שוב הגענו למצב של גרעון, המאיים על יציבות המערכת הפיננסית? התשובה – הסכמים קואליציוניים.
מעל 8 מיליארד ש"ח בשנת 2016, סכומים דומים ואף גבוהים יותר ב-2017-2018. אך איכשהו שכחנו, כי ההסכמים הללו הם לא גזירה אלוהית. מישהו חתום עליהם. מישהו נתן יד לביזת כספי ציבור. למישהו הזה יש שם: בנימין נתניהו. אך הוא לא לבד. השר כחלון כשר האוצר לא פחות אחראי על כך. ייתכן כי אף יותר.
האם המפלגות החרדיות היו נכנסות לממשלה גם תמורת רבע מהסכום שהם קיבלו מצמד כחלון-נתניהו? בוודאי שכן. ובכל זאת איש לא ספר את הכסף ולא חשב על ההשלכות.
וזה לא רק הסכמים קואליציוניים. אפשר היה להימנע מבזבוז 4 מיליארד ש"ח מהורדת מע"מ, אשר איש לא הרגיש. ומבזבוז עוד 4 מיליארד ש"ח מהורדת מיסים חסרת תועלת, המוצעת בתקציב החדש.
רוצה לומר –
אין באמת צורך בהעלאת יעד הגירעון ל-2.9%.
אין באמת צורך בפריצת תקרת ההוצאות בתקציב, צעד, שמפר את המשמעת הפיסקאלית, אשר, בין היתר, אחראית על יציבות כל המערכת הכלכלית במדינה.
אין באמת צורך בקיצוץ של מאות מיליוני ש"ח בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.
אין באמת צורך בהיטלי פיתוח על האזרחים, אשר יהוו הלכה למעשה ארנונה נוספת.
ועוד ועוד.
כל זה קורה, כי מישהו בזבז את הכסף שלנו. יש להם שמות – נתניהו וכחלון.
התקציב הזה לא אמור להיות דו-שנתי. כי כחלון מתנגד. כי גפני מתנגד. כי אמיר לוי, הממונה על התקציבים באוצר, מתנגד. אבל לוי – פקיד והיתר – עסקנים פוליטיים, המנועים מאינטרסים צרים.
אז מדוע הוא דו-שנתי? בשם "היציבות"? הרי הקואליציה של 66 ח"כים יכולה להעביר כל דבר. הן תקציב 2017 עכשיו והן תקציב 2018 בעוד שנה.
אך הם לא מספרים לנו, כי בקצב הזה, בעוד שנה, גזירות תקציב 2018 יעשו לנו שחור בעיניים. גם למצביעי הימין.
ולכן הם מפחדים. הם מסתירים לנו את הבור על ידי התרגיל הדו-שנתי. ודוחים את "ההכרזה" על האסון ל-2019.
אז נתכונן לשחור בעיניים. שחור כהה. ונזכור – ישנם אחראים על כך. יש להם שמות – נתניהו וכחלון.