תמונה: shutterstock.
אני, למרבה הבושה, הולכת עם כיסוי ראש (צריך לכתוב חובשת, אבל אז זה נשמע כמו חובשת כיפה, לא כמו אחת ששמה על קודקודה כובע או מטפחת ונותנת לשיער להיראות מתחתיו).
זה אומר שאין לי זכות דיבור על רצח רבין, בכלל, הרי העשב השוטה גדל אצלי במחנה, אולי אפילו היה לי קשר אליו, או למי מחבורתו, אני מראש חשודה, ואין לי איך להוכיח שאין לי אחות.
זה גם אומר שמיום הזכרון לרבין אני מנודה, אני הרי בטוח מחזיקה בדיעות ימניות, רחוקה מעמדותיו הפוליטיות של רבין ז"ל, אז אין לי מה לחפש בכיכר, ואין לי מקום ביום הזה, מלבד אולי הכאה על חטא בפומבי, אבל רק אם היא כוללת הלקאה טובה.
ימים ספורים אחרי רצח רבין (או שמא למחרת? הזמן כבר טשטש את הפרטים הקטנים) התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, לעלות על האוטובוס עם החצאית והשרוולים ולבקש לשם כרטיס היה כמעט כמו להצהיר "בואו להתעלל בי", איכשהו התחושה הזו נשארה איתי עד היום וצצה בכל שנה מחדש ביום הזכרון לרבין.
כי אם לומר את האמת, לדעתי פספסתם, ובגדול.
אני לא צריכה להסכים עם דעותיו של רבין, או עם מורשתו, כדי לחוש בושה עמוקה שנרצח פה ראש ממשלה, אני לא צריכה לחזור בשאלה בשביל לעמוד בכיכר ולהיזכר בתחושת התהום הפרושה מולנו בה הרגשתי ברגע שהודיעו שיהודי התנקש בחייו של רבין, זה לא משנה אם אהבתי או לא אהבתי את דרכו המדינית, אם הצבעתי לו או ליריבו, זה לא משנה אם אחרי מותו הצבעתי לפרס, מה שמשנה היא העובדה שרצחו פה ראש ממשלה.
במקום להפוך את יום הזכרון לרבין ליום שבו כולנו עומדים דום ובוכים את הרגע בו הדמוקרטיה הפסידה ואיש אחד נלוז (עם חבורה שעודדה אותו) החליט שהוא יודע יותר טוב מרוב העם – קבע מי שקבע להפוך את היום הזה ליום בו יש מקום רק לצד אחד, רק למי שמזדהה עם מורשתו של רבין ז"ל, רק למי שאבל על חוסר המשך דרכו המדינית. השאר – מנודים.
הייתי שמחה לו הצד ה"נכון" היה מפסיק לנכס לעצמו את היום הזה, גם אני הוכיתי בתדהמה מהרצח, גם אני מגנה את לקיחת "החוק" לידיים, גם אני עצובה ביומה העצוב ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, וגם לי יש מקום לעמוד בעצב ולבכות את עצם הרצח, גם אם אני לא מרגישה שגנבו לי אחריו את העם…
יש סיכוי שתתנו לי ולרוב הדתי-לאומי (שחש כמוני) מקום שם בכיכר?