א – אמפטיה, אישור והכרה מהסביבה – האדם מרגיש שיש לו מקום בטוח ויציב ללא תנאים
במקרה של ילדים עם טוראט – המשמעות, היא לראות את הילד מעבר לטיקים ומעבר לתגובות של הסביבה לגבי הטיקים. חשוב לא לתת לטיקים לבלבל אותנו, לא לפחד מ"מה יגידו השכנים" או מה תגיד הדודה מפולניה.
ברמה הפרקטית, המשמעות היא להקשיב לצרכים של הילד בהתאם להתנהגות שהוא מפגין ולחשוב ביחד איתו על דרכים שונות ומגוונות להגשמת הרצון שלו באמצעות התנהגות שהיא יותר מקדמת ומקובלת.
אישור וקבלה אמיתיים באים מתוך הבנה שאין ילד רע, אך יכול להיות ילד שרע לו (קורצ'אק). ההבנה שהילד לא פועל נגד הסביבה, אלא מגיב לסביבה עוזרת לנו כהורים לעזור לילד להתאים את ההתנהגות שלו בהתאם למטרה שהוא מבקש להשיג. על מנת שהילד יהיה קשוב למה שאנו מבקשים להעניק לו, הוא קודם כל זקוק להרגיש בטוח ולסמוך על הוריו בכל מקרה ובלי תנאים. זה מתאפשר רק ע"י קבלה אמיתית של הילד.
טכניקה רווחת, אשר עשויה לסייע להורים לתת לילד סביבה בטוחה ויציבה היא לעשות הפרדה בין מה שאנו מרגישים כלפי הילד לבין הרגש שמעוררת בנו ההתנהגות שלו, בדומה ל; "אני אוהבת אותך למרות ההתנהגות שלך". ניתן לומר זאת במילים וניתן להפגין זאת במחוות גוף. חשוב מאד שתהיה הלימה בין המילים לשפת הגוף. ילדים יודעים להבחין כשאנחנו "מזייפים". הם "עובדים" בזה. זו המומחיות שלהם.
שאלה: ואם אני בכל זאת מתקשה לקבל את הילד שלי למרות ההתנהגות שלו? מה יכול לעזור לי?
ראשית – עוזרת ההבנה שמדובר בתגובה טבעית. כולנו מותנים (או "מאולפים”) לבחון את המציאות בהתאם לתפיסות שעל פיהן חונכנו. מרכיב ההתפתחות במודל האהבה "מאלץ" אותנו להתעלות מעל לתפיסות שלנו לגבי התנהגות נורמטיבית ומעל לתגובה הטבעית שלנו להתנהגות בלתי רצויה אצל הילד. זה לא קל, לא בא ביום אחד ולפעמים כרוך בתהליך של טרנספורמציה, אשר דורש סיוע מקצועי.
משפט שלמדתי מדודתי, שתחיה, ואשר היה רווח מאד בביתנו (לא תמיד, כי אף אחד לא מושלם…); "אנחנו אוהבים אותך ואתה יכול להישאר בחדר – אבל את ההתנהגות שלך אני מבקשת שתוציא החוצה"…
מתוך כריכת הספר "קורצ'אק – ניסיון לביוגרפיה", הוצאת זמורה ביתן
ה – התמודדות והתנסות ביכולות ובאי–היכולות, ללא ביקורת ושיפוט
האם אנו מכירים מישהו שלא עושה אף טעות אף פעם? עד כמה יש לנו סבילות לטעויות – שלנו ושל אחרים? בבסיסו של עיקרון זה עומדת ההבנה, שהילד נמצא בתהליך למידה וכי הוא מצפה מאיתנו שלא נתייאש ממנו, גם כשהוא טועה… לכן, חשוב שההורים יאפשרו ויקבלו גם את הטעויות שעושה הילד במהלך הלמידה.
אמרו חכמים "לא הקפדן מלמד"… נכון. ילדים עם טוראט יכולים להציג לעתים קרובות התנהגות מאתגרת, מתריסה או פרובוקטיבית במיוחד ביחס לילדים אחרים. מה שיכול לעזור כאן, היא הנחת העבודה שהילד פשוט מבקש להרגיש שייך. שכל ההתנהגות שלו מכוונת על מנת להרגיש אהוב, נחוץ ויכול או משמעותי. כאשר הילד מנסה להשיג זאת באמצעות התנהגות מפריעה, יש נטיה אוטומטית להעניש – כלומר להרחיק אותו. לפי הגישה של אדלר – מדובר באלטרנטיבה אכזרית, היות ותחושת השייכות היא כמו אויר לנשימה.
"אני אומר שלוש פעמים שיעשו כך והם עושים אחרת. אני אומר שלוש פעמים שלא יעשו והם בשלהם. לא צריך לרגוז. צריך לפתור את הבעיה. אני איני רוגז. אני שואל אותם מדוע עשו כך וכולי אוזן לתשובתם. חלילה לך מלרגוז על כולם, עליך לכעוס וגם זה בזהירות, על אחד. אל תדרוש מהם הרבה. מוטב – מעצמך. מדינאי בעל אמביציה מוציא צווים, מחנך – מנסה ובוחן" (קורצ'אק).
רגשות אשם של ההורים מייצגים דיבור פנימי שיפוטי וביקורתי כלפי עצמנו. כשאנו מרגישים אשמים, כי אנו לא "הורים מושלמים", אנו מתקשים לנהל את עצמנו ועוד יותר מתקשים לעזור לילד – בעיקר בסוגיית הגבולות (שתפורט בהמשך). אני נזכרת בדבריו של עומר בסיום השיחה עם קבוצת ההורים ואחרי שאמו הכתה על חטא; אנחנו לא מושלמים וכולנו עושים טעויות גם כשהכוונות שלנו טובות – אז, בבקשה – "אל תלקו את עצמכם"…
אדלר טען, שדרוש הרבה אומץ כדי לקבל את זה שאנחנו לא מושלמים. מוכר גם הפתגם, שהאוייב של הטוב הוא הטוב ביותר, היות ובעוד אנחנו עסוקים בהחמצות של חיינו, אנו לא מסוגלים להתמקד בהישגים שלנו, אשר נקנו בעמל רב.
ההכרה שבכל רגע נתון היינו ההורים הכי טובים שיכולנו להיות באותו הרגע – גם עם עשינו טעויות – עשויה להיות משחררת מאד. אלא אם כן – חשוב לנו להיות מושלמים בכל מחיר וגם במחיר רגשות האשם ובמחיר של דרכי חינוך לא יעילות…