כמעט חצות של יום ארוך ממש.
היום בו הפכתי, לראשונה , לאמא של חיילת. בלתי נתפס.
נותרתי בבית במיעוט נשי, כזה שאוחז גם בשכל וגם ביכולת להוציא דברים מורכבים ממש אל הפועל. בו זמנית אני מתכוונת, חושבת ועושה. שני דברים. יחד.
עכשיו זה רק אני והשמנמונת כאן אל מול הקירח ובניו, האחים חמודי…
אמש בעוד המתגייסת ישובה בלב הבית, עסוקה ביללות מרות, ניקר המתבגר הבלתי נלאה את המוח שלי. בקול רועם במבט יוקד ועם אג'נדה שחזרה על עצמה בלופ. בגדול את המסר שלו ניתן היה לסכם בקצרה, אך הוא, מטעמים השמורים עימו בחר שלא לקצר. הדבר הפתיע ועיצבן עד הטריף אותי חליפות. הפתיע משום שלרגע לא היו תקועות אוזניות באוזניו הנאות והוא היה נטול הטלפון שלו. וחירפן מסיבות ברורות למדי. הוא התלונן בלופ. התלונן והתלונן והמשיך להתלונן כשקולו רווי ההורמונים רם וכשבסופו של דבר צרחתי שמספיק ודי אמר בקול נעלב: למה בכעס? תמיד את כועסת עלי, אני לא מבין מה עשיתי? בסך הכל… וכאן מתחיל הלופ שוב. אאההההההה עד טריקת הדלת המיוחלת.
הוא מוציא אותי מדעתי הרפופה כשבע פעמים ביום ואז בחלוף איזה זמן הוא מגיח מחדרו הבלתי מאוורר לבוש באותה חולצה משלשום מדיף ארומת מתבגרים חמצמצה ובקול חלש ממש אומר: אמא סליחה וגוחן עלי במלוא גודלו לחיבוק. תמעכי אותי הוא פוקד. ואני מועכת.
המתגייסת הרימה את ריסיה הכבדים מדמעות והביטה בי במבט מלא הזדהות, אולי גם שמץ רחמים היה בו. שקלתי להציע לה לבצע חילופין ולהתגייס במקומה, שהרי ידוע שאני נראית צעירה לגילי (!) ובטלפון קולי נשמע צעיר ממש….היא ואני הרי מבינות זו את זו במבט. כתף אל כתף ניהלנו מאבקים משותפים למען יורד הקרש באסלה. ואם יורד לא יטופטף כאילו היה עבודת חנוכה בגן חובה.
וכעת נותרתי במיעוט. שתיים על שלושה. ובכלל השתיים שאנחנו מורכבות ממני, נו אתם יודעים… ומפרד שטרם נראה כמותו במזרח התיכון (החדש) שמנמונת בת שלוש וקצת שמשוכנעת שכל מהות קיומנו, מאוויינו ומשאלות ליבנו חד המה: לעבוד אצלה בפרך. ואם מעז מי מאיתנו להמרות את פיה, לסרב פקודה או פשוט לקום מהמיטה לעשות פיפי בעוד היא אוחזת באחת הלחיים שלי בחוזקה היא פוצחת בצווחת רמות.
כן, אני יודעת, אנחנו אשמים. החינוך. הפינוק. או במילים אחרות: יצרנו מפלצת. הכל נכון.
מה שבעצם אני אומרת זה שהיא לא ממש חלק מהמשוואה… היא מעל כל הסיפור הזה של נשים גברים. היא הבוס וזה כך מסתבר נטול ג'נדר.
הטרום מתבגר, מדבר את עצמו ואת סביבתו לדעת, גם כשאין מישהו, אדם או חיה לידו הוא מדבר, משוחח עם כריות הספה עם כיסאות פינת האוכל העיקר שנאמרים דברים. והוא גם מרגיש, כן, הוא חזק ברגשות עזים. דואג-נורא אוהב-ממש עצוב-כל כך וכך הלאה.
בכל בוקר הוא מטיל עצמו כשק תפוחי אדמה במיטה שלי, (אני ישנה כשתמנון כבד משקל כרוך עלי, השלפוחית עומדת להתפוצף, אבל איני מעיזה לחולל מהומה לפני ששיכנעתי את הדוצ'ה שאני ממש חייבת פיפי) ופוצח בהצהרות אהבה קולניות: אמא, אני כל כך אוהב אותך, אין לך מושג עד כמה אני אוהב אותך וכך הלאה. אני צריכה לגייס את כוחות העל-על שלי כדי שלא לחנוק אותו ובמקום מסננת, כמיטב יכולתי עם נחיר סתום מפאת כף יד שמנמנה, גם אני אותך חמוד, אפשר קצת יותר בשקט? בטח הוא צווח, בטח אמא אהובה שלי. הוא מקפיץ עצמו על המיטה. להדליק אור? לפתוח לך את התריס???
והקירח, עזר כנגדי. האיש והאגדה. זה שטען בלהט כל הימים האחרונים שאיננו מתרגש אפילו קצת לקראת הגיוס, להיפך, הוא מברך על כך שהגיע היום והוא, כך הוסיף סומך על בכורתינו שהיא עשויה מחומרים טובים והיא תהייה בסדר. כאשר מיררה בבכי היה עסוק מאד באחד מעיסוקיו הרבים. בעודו משכנע את עצמו ואת הזולת שקצות אוזניו העלו עשן מרוב עצבים שזה כלום. ותיכפ ממש היא תרגע.
כשסרבה הבוקר לצאת מהמיטה והכריזה שהיא איננה כשירה כלל וכלל להתגייס ועוד היום… פניתי אליו לעזרה. הוא מיד ענה, נו אז בואי נצא מהבית. מה? אני אומר שבואי נזוז כבר….
הנחתי לו לנפשו וחזרתי לזירת ההתמודדות מצוידת בהבטחות של אימהות, בעיקר של אימהות שהפנימו שהבעלים שלהם ממש כרגע נטשו את הזירה כי גדול עליהם המעמד, ומוצף להם בלב ואין להם יכולת לסייע. אז הם סגרו את הבסטה, עטו מבט גברי-תפקודי והם מוכנים לצאת מהבית! עם או בלי הילדה המתגייסת, המפתחות ששוב אין להם מושג היכן הם ועוד שלל פריטים חיוניים.
אז הנני כאן. שוב. דון קישוט של אימהות. לוחמת מרוטה. אך נחושה.
החיים זורמים ואין שום דרך להאט או לשנות את מסלולם. הנה, רק ילדתי אותה והלילה היא אי שם.
מצבים משתנים. ואני, אני לעולם נשארת. אמא שלה ושלו ושלו ושלה.
אמנם במיעוט אבל מיעוט איכותי. נראית צעירה לגילי (?) בסופו של דבר רוב הזמן מתפקדת, אפילו בחן…