הבוקר, כמו בכל בוקר, אחרי ההתארגנות, ניגשתי למטבח ולחצתי על מתג הקומקום החשמלי כדי להכין לעצמי כוס קפה.
דרך החלון חייכו אלי פרחי עץ הרימון והזמינו אותי לצאת. פתחתי את הדלת ויום אביבי קיבל את פני. כשכוס הקפה בידי, התיישבתי בחצר, והתמסרתי לליטוף קרני השמש הנעימות. מולי, תחת צלו של עץ הרימון, צמחו השרכים ששתלתי וכמכריזים על נוכחותם, שולחו זרועות של חיים גם אל בין חריצי הגדר. על ענפי עץ הרימון, שני פשושים רקדו, ריקוד של חיזור, מלווה בציוץ ציפורים.
אני ישבתי והתמוגגתי מיופיו של הטבע, מנפלאות הבריאה.
פינה קטנה בכניסה לבית. כמה יופי מסתתר במקום אחד קטן. רק צריך למצוא את הזמן לראות, להתייחס וליהנות.
עכשיו, בימים מוזרים אלה של קורונה, זאת הפינה בה אני מארחת את המשפחה. שולחן קטן, כיסאות, כיבוד קל, מרחק בטחון כמתחייב והנה יש שוב קצת תחושה של חזרה לשפיות.
בימים רגילים, אנחנו בבית או בגינה שמאחורי הבית, ופינה זו, לא זוכה להתייחסות מעבר למבט חטוף ואולי מחמאה של "איזה יופי".
עכשיו הגיע תורה, זוכה בתהילה, משדרת שביעות רצון על כי גם היא זכתה לקצת כבוד.
אני מאוד אוהבת צמחים. הם גורמים לי לשמחה בלב. עכשיו שישבתי בחוץ, עטופה בחום הנשלח אלי מקרני השמש האביבית, עצמתי את עיני, האזנתי לציוצי הפשושים וניסיתי לנחש מה הם שרים האחד לשנייה? אלו מילות אהבה הם שרים בשפת הציפורים? הם רקדו בין הענפים לבסוף עפו לדרכם. כנראה הגיעו להסכמה לגבי המשך הבילוי המשותף שלהם, או אולי רבו וכל אחד עף לדרכו, מה שבטוח שהסגר הקורונה לא חל עליהם. לא סתם יש את ביטוי "חופשי כציפור".
אני ממש אוהבת את העונה הזו של השנה. את האביב. הכול ירוק, פורח, לא חם מדי, בתקופה זו של השנה אני מרגישה שרק דברים טובים הולכים לקרות, כאילו הכול נולד מחדש, הכול יהיה טוב יותר נעים יותר.
אופטימיות מוגזמת, אשליה או תמימות ? התשובה היא שגם וגם וגם, אבל היא מאוד נעימה לי ואני נצמדת אליה כל עוד אפשר.
הטבע שמעניק את כל היופי, הביא לעולמנו גם את הקורונה ואין לנו ברירה אלה לחיות עם שניהם, לנסות למגר את הרע, לטפח, לשמר וליהנות מהטוב.
עד שהקיץ החם יגיע, נתחיל להזיע ולהיות עצבניים, אני נשארת עם תחושות ההנאה, נהנית מהכול למרות הקורונה .
