נעמדתי בתור שהשתרך מהחניה לדוכן. הצטרפתי לעשרות המשפחות הממתינות בקוצר רוח לצלחת פנקייק מהבילה בתוספת שתייה חינם. אף אחד לא ניסה לעבור קדימה, לשמור לחבר שלו, ללכת לשאול שאלה לרגע. עומדים. חם ואני מזיעה. התור לא זז, ורק אני, בחוסר סבלנות ים תיכוני, מתמתחת על קצות האצבעות לראות מה קורה ולמה לא מתקדמים. השאר מקשקשים בשקט, מניפים זאטוטים באויר. הכל מאד תרבותי ומנומס בתור לפנקייק. הילדים שלי כמובן קצת פחות, אבל עברתי את השלב שאני מתנצלת. פשוט מדברת בעברית ואז כולם מחייכים בנימוס. אההה היא מארץ אחרת. הזרים האלה. מה הביאו לנו לפה? ולי לא אכפת. זה כל כך נח לפעמים להיות הזרים האלו שהביאו להם לפה.
עדיין לא סיפרתי לבנות שלא חוזרים לישראל. בראש כבר רצות המחשבות על השנה הזו, הנוספת, שצצה לה משום מקום. גם לא סיפרתי לאמא ואבא ולא לחברים.
לאט לאט ובסבלנות קנדית אופיינית הצטרפו אחרי לתור כמה הורים מבית הספר. מחליפים חוויות מהחופשה, מהקייטנות, מהעבודה. אני מחייכת בנימוס לפנים המוכרות פה ושם. לא אוהבת לדבר. המילים תמיד מתגמגמות לי. בורחות עם המבטא הכבד. שנתיים פה ואני עדיין נאבקת בשפה.
"כשנחזור לישראל תרשי לי חתול, נכון אמא?", הגדולה פתאום שואלת.
"בטח", כשנחזור…
איך לומר להן שלא חוזרים? התור מתקדם באיטיות תהומית. אולי עכשיו אפשר לנצל את הרגע. שואפת עמוקות. קצת רועד לי בגרון. "בנות יש לי משהו"..
זה כבר לא חשוב. "אמא, הנה מליסה! נראה אותך אחר כך!", שובל של חצאיות מתנפנפות משאיר אותי למחשבותי עם אלף איש בתור.
הזמן עובר בעצלתיים, כבר כמעט צהריים והפנקייק נראה רחוק מתמיד. עשרים ושבעה אנשים בתור לפני. ספרתי מאה פעם. בשקט מופתי הטור נע שניים וחצי צעדים קדימה. אישה צעירה כחכחה בגרון והתנצלה מעומק ליבה על שלא התכוונה למה שעשתה. "זה בסדר", עניתי בחיוך. כבר התרגלתי למיליון הסליחות וההתנצלויות על כלום.
תנצרי את הרגע הזה. אני חושבת בלב, את עוד תתגעגעי לתור הזה, המאופק והמאד מאד ברור. אבל הנחמה במחשבה הזו מסרבת להגיע. נזכרתי איך פעם בסופר בחיפה, אישה חצופה אחת נדחפה לפני כולם, ועוד הוסיפה ואמרה שהיא חייבת לרוץ בגלל שחסמה חניית נכים. אז כל כך כעסתי עליה, ועכשיו חיוך קטן ומדגדג עלה על שפתותי. פתאום זה נראה כמו עוד זכרון מטופש שאפשר להתרפק עליו.
הבנות רוצות חתול בישראל. הבטחתי. גם אני כבר דמיינתי אותו. קטן ומפונק וג'ינג'י. איך נגיד להן שזה יקח קצת יותר זמן ממה שחשבנו? הבטתי קדימה ומולי כבר הצלחתי לראות את הדוכן ולהריח את הפנקייק המתוק.
משב רוח קליל הפיג מעט מהכבדות שנחתה עלי. חשבתי על האויר הנקי שאני נושמת כאן, על המים נטולי הפלואור. על הבקרים השלווים והרגועים. כל בוקר שקט יותר מזה שקדם לו. חשבתי על הכניסה לקניונים בלי בדיקות תיקים ונשק. על האנשים החייכנים ומסבירי הפנים, על פקקים נטולי צפירות.
חשבתי על הגעגועים העזים הביתה.
ידי אוחזות שתי צלחות עמוסות לעייפה בפנקייק לוהט מוצף במייפל אמיתי וסמיך. הרוטב הזהוב והמתוק שאין להשיג כמותו בישראל, ניגר מהצלחת כמי נהר. אילו רק ניתן היה להחליף את הפנקייק בפיתה טרייה ואת המייפל בחומוס גרגרים מתובל וריחני.
עיני תרות אחרי שתיהן.
איך נאמר להן שנשארים?