פרשת "וישב"
פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב הינה פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית. ראשיתה של פרשה זו בפרק ל"ז, פסוק א' וסיומה בפרק מ', פסוק כ"ג.
בפרשה זו, נפתח קובץ סיפורי יוסף ואחיו, אשר הינו החלק האחרון בסיפורי יעקב ומשפחתו ובספר בראשית בכלל. בפרשה זו מגיעים בני יעקב לצומת דרכים הואיל והייתה זו הפעם הראשונה בה ירדו המה מצרימה, מה שאך הביא לימים לשעבודו של עם ישראל שם במשך ארבע מאות שנה. עם זאת, כל אחד מן הפרקים בפרשה זו, מהווה סיפור עצמאי עם דמויות שונות המתנהלות במרחבים גיאוגרפיים שונים.
את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה. בשנים שבהן יום א' של חנוכה חל ביום ו', קוראים את הפרשה ביום ב' של חנוכה.
בפרשת ויישב כמה נושאים: שנאת בני ישראל, סיפור יהודה ותמר, מכירת יוסף, יוסף בבית פוטיפר ושר המשקים ושר האופים.
סיפור מכירת יוסף – "עת לדבר"
"וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם…" (בראשית ל"ז, פס' ד').
התנהגותם של האחים אמיתית וכנה. הם אינם מתנהגים בצביעות ולפיכך מפגינים שנאה ליוסף, פשוטו כמשמעו. רש"י אומר: "ולא יכלו דברו לשלום" – מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב.
ואף הרמב"ם אומר בהלכות דעות (ב', ו'): "אסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו ועניין שבפה הוא עניין שבלב".
יחד עם זאת, יש עניין הפוך: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא, פרק י"ט, פס' י"ז) – קיימת אם כן מצוות תוכחה. אם מישהו פגע בך, אל תשמור זאת בבטן וחובה עליך לומר לו את שעל ליבך. החובה להוכיח את זולתך איננה סתם, שכן השיח פותח דלתות להבנה, לתיקון ולפיוס ומשם להתפוגגות השנאה.
גם הרמב"ם בהלכות דעות אומר: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק". הווי אומר, מצווה עליו לבוא ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך'. שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". משמע, להניח את הדברים 'השולחן'. לדבר 'דוגרי'.
לו היו האחים אומרים ליוסף את שעל ליבם ואיך הם מרגישים, הם גם היו מבינים שדברי יוסף אינם אלא 'משובת נעורים' ושלא היה בכוונתו לפגוע בהם. אולם, האחים העדיפו לשתוק ולדמיין שמה שקרה אצל האבות קורה גם אצלם (כשאברהם העדיף את יצחק יעל ישמעאל וכשיצחק הפלה בין יעקב לעשיו ונתן את הברכה ליעקב).
הָאִלְּמוּת הָפְכָה לְאַלִּימוּת בעקבות שתיקתם האחים ששונאים את יוסף עד כדי כך שהם חושבים להרגו: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ… (פס' כ'). לו רק היו האחים מקשיבים לקולו האחר של יוסף היו הם שומעים קול אחר: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ…" (פס' ט"ז). אך האחים שהיו שרויים באפילת עלבונם, אטמו את אוזניהם כשהתחנן על נפשו מן הבור (מתוך: חנן פורת, 'מעט מן האור').
האהבה מקלקלת את השורה
סיפור מכירת יוסף בא ללמדנו שיעור חשוב בחיים, שיעור על אהבה. בעיקר על אהבה של הורים לילדיהם ועל הפליה ועל ביכורו של ילד אחד על פני אחיו. האומנם, רגשות אינם כפתור, ואין אנו יכולים להחליט את מי לאהוב יותר ואת מי פחות. במקרה שלפנינו יעקב אבינו אהב את יוסף והעדיף אותו על שאר בניו. כאות לאהבתו אותו הוא תפר לו כתונת פסים. המעשה הזה השניא אותו על אחיו ששיחרו להרגו בעקבות כך ולבסוף נמלכו בדעתם ובמקום לשפוך את דמו הסתפקו במכירתו. על סכנה זו כבר התריע ר' שמעון בן יוחאי: " "אהבה מקלקלת את השורה" " (בראשית רבה נ"ה ח). ~ מתוך מאמרו של 'מוטי לקסמן'. ראה: אתר 'ויקיטקסט'. https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94_%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%AA
עת לדבר – עת לאהוב
"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר; עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא…" (קהלת פרק ג', פס' ז'-ח').
הפסוקים 'עת לאהוב ועת לדבר' בקהלת צמודים זה לזה. משמעות הדבר היא, שכשאנו מדברים אנו מגיעים לאהבה (מתוך: 'מעט מן האור', הרב חנן פורת).
יצאת צדיק
הכותרת לקוחה משמה של תכנית הטלוויזיה 'יצאת צדיק'. מצלמה העוקבת אחרי בעלי מקצוע ובודקת מי מהם פועל ביושר ומי מרמה. מי שנמצא כי פעל ביושר זוכה לקבל מדליה עליה מתנוסס הכיתוב: 'יצאת צדיק!'.
איך יוסף הצדיק קשור לזה?
הרמב"ם אומר: כל הפורש מעבירה, או עשה מצווה לא מפני דבר שבעולם, לא פחד ולא יראה ולא משום שביקש כבוד לעצמו, אלא מפני יראת שמים בלבד, הרי הוא צדיק. כמו יוסף שהיה ירא את הקב"ה ומשום כך לא בא אל אשת אדונו (פוטיפר) ובכך קידש את ה'.
במסכת סוטה ל"ו ע"ב, אמר ר' חנא: "יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו שם ה': "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ…" (תהילים פ"ו, א').
האות ה' שנוספה לשמו, היא שמזכה את יוסף במעמד של 'צדיק יסוד עולם' ועליו העולם עומד.
יראת שמים בסתר היא זו השומרת על האדם וממה יש ליוסף שיתיירא ממנו בבית אדוניו המצרי? יוסף יודע שה' רואה אותו.
כשיוסף אומר לאשת פוטיפר שאסור לו להיות איתה, הוא לא מביא בפניה טיעון הלכתי, אלא מדבר על מעילה באדוניו: "וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים" (בראשית, פרק ל"ט, פס' ט').
יראת אלוקים כמו זו שאנו מתוודעים אליה בספר בראשית מופיעה בדרך כלל בהקשר של בין אדם לחברו. דרך ארץ של ספר בראשית קדמה לתורה של ספר שמות – הלו יש כאן זעקה מוסרית.
"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת." ~ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סד, עמוד א'.
סיפורו של יוסף רק מתחיל, הוא נזרק אל בית הכלא בעטייה של אשת פוטיפר, לכאורה אמור יוסף לשאול: "הזו תורה וזה שכרה?…", הרי הוא היה נאמן לאדוני ובכל זאת נענש אף שהיה נקי כפיים.
במזמור ק"ה, פס' י"ח בתהילים מתוארות צרותיו של יוסף: "עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו [רַגְלוֹ] בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ". ולמרות זאת אומר לנו פס' י"ט: "עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ". יוסף כובש את יצרו ובכך בוחר באמת כי זו הדרך הראויה לבחור בה ואין בלתה. שנאמר: "במקום שהשקר מתיישב, האמת מסתלק, ואינם יכולים לשבת יחדיו בלי ספק, כי האמת והשקר הם אויבים זה לזה, ואי אפשר שישלימו ביניהם בשום פנים." ~ משה דוד ואלי על ספר משלי, פרק כ, פסוק י"ז.
הוא יושב בבית הסוהר – צדיק ורע לו ובכל זאת, הוא לא זונח את אמונתו בה' גם כשאינו מבין את שיקוליו של הקב"ה ומדוע בסופו של דבר התגלגלו העניינים כפי שהתגלגלו. כך שכל הצירוף הזה (אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ) – יצא לטובתו.
האמונה אם כן, היא-היא המסייעת לאדם לפקוח את עיניו ולראות גם את מה שאינו נגלה לעין כמו שאמר רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מילובביץ' זצ"ל): "כאשר אנו פותחים עיניים ורואים מעבר לערפל, אל מה שמאחורי החזות החיצונית הגסה, הבוטה והצורמת, אנו יכולים להבין שבני אדם אינם באמת כפי שהם נראים, הם שונים. מה שנראה בעיננו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה. אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים. הם אומרים זאת בדרכם שלהם".
סיפור יהודה ותמר – עמידה בניסיון כסגולה לשינוי הטבע
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה: וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ
— ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י"ב – פסוק ט"ו
חז"ל מבארים שיהודה לא הכיר שזו תמר משום שהיא נהגה לכסות פניה מטעמי צניעות כאשר הייתה נשואה לבניו של יהודה, ולכן לא הכיר את מראה פניה ולא ידע שאישה זו היושבת בפרשת הדרכים זו תמר: "משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אלא: משום דכסתה פניה בבית חמיה [יהודה] ולא הוה ידע לה [לא ידע כיצד היא נראית], זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים [אמציה מלך יהודה וישעיהו בן אמוץ]" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד ב').
מידה כנגד מידה
וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ: וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ: וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ
— ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק ט"ז – פסוק כ"ג
חז"ל מזהים בביזיון שאירע ליהודה סביב מתן גדי העזים הנהגת מידה כנגד מידה שנהג עמו אלוהים על שהוא היה היוזם למכירת יוסף. בעקבות מכירת אחיהם, ציערו בני יעקב את אביהם עת שהטבילו את כתונת יוסף בדם גדי עזים, ובכך הונו אותו לחשוב שבנו מת: "יהודה ציער את אביו בשעיר עזים, ותמר ציערה את יהודה בגדי עזים " (מדרש לקח טוב על בראשית פרשת וישב פרק ל"ח סימן כ"ג).
בעת שהוציאו את תמר אל שער העיר לבצע את גזר הדין, הוציאה את שלושת העירבונות ששמרה אצלה, ושלחה אותם אל יהודה באומרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). גם במילים "הכר נא" מזהים חז"ל[15] רמז למידה כנגד מידה שננקטה כלפי יהודה שכאמור היה המוביל למכירת יוסף שבמהלכה הובאה אל יעקב כתונת יוסף הטבולה בדם בתוספת אמירת: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא".
צדקה ממני… – ההיריון ממני. יהודה מכיר בכך שההיריון הוא ממנו. יהודה עומד בניסיון שניסה אותו אלוקים, הרי הוא יכול היה להתכחש להיריון ולא עשה כן. סיוון רהב מאיר החכמה לאין שיעור, מספרת בשיעורה השבוע על פרשת "ויישב", כי לפי התורה מי שעומד בניסיון שמציב בפניו הקב"ה, כוחו עד כדי כך גדול עד שבכוחו לגרום לשינוי הטבע ממש. נחשון בן-עמינדב, הראשון שקפץ לים סוף בטרם נבקע הים, זכה לראות נס גלוי עם קריעתו לשניים. נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב היה נשיא שבט יהודה על פי ספר במדבר והניסיון של יהודה בו עמד יהודה שנחשון נמנה על יוצאי חלציו, עמד לזכותו בזמן קפיצתו לים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס…" (תהילים קי"ד, ג').
בהוספת המילה 'ממני' הצהיר יהודה על כך שהריונה הוא ממנו. וחז"ל דרשו שהמילה 'ממני' כאילו נאמרה על ידי בת קול שאישרה שמאורע זה נעשה בהכוונה שמימית כדי שזיווג זה ייצאו בעתיד מלכי ישראל: "ורבותינו ז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהייתה צנועה בבית חמיה – גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל " (רש"י בראשית פרשת וישב פרק ל"ח פסוק כ"ו, בשם המדרש).
בסיפורנו אומרת תמר ליהודה: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית, פרק ל"ח, פס' כ"ו). תמר מוכיחה את יהודה אך בה בעת היא מעניקה לו הזדמנות לחזור בתשובה.
במהלך העלילה, רואים אנו כיצד הופכת תמר מדמות סבילה ואילמת לפעלתנית ונועזת, הפורצת את החסמים החברתיים המציבים אותה בתוך מסגרת חברתית מוגדרת ומוגבלת. בהתייצבותה מול יהודה, מצליחה תמר לחולל שינוי רדיקלי במצבה על-ידי כך שהיא מרהיבה עוז ומעמידה אותו על טעותו. יהודה, המתייחס לדבריה של תמר ביתר שאת, מגלה אחריות למעשיו ומכאן גם מכשיר את הקרקע למנהיגותו, אך לא רק, כי אם גם למלכות אשר תצא ממנו בעתיד, הלו זוהי מלכות דויד.
נקודה נוספת העולה מסיפור זה, מצוינת בתלמוד במסכת נזיר (כ"ד, ע"ו), שם אומר רבי נחמן:
"גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה". הווי אומר, עבירה הנעשית מתוך כוונה נשגבה עדיפה על מצווה הנעשית מתוך כוונה פסולה. דוגמה מובהקת לכך, ניתן לראות במספר סיפורים בתורה ובהם הסיפור על בנות לוט ורות, המעזות לפעול בניגוד לתכתיבים החברתיים על-מנת להשיג את מבוקשן.
החוקרת נחמה אשכנזי אשר עמדה על דמויותיהן של נשות המקרא המוזכרות לעיל, ראתה בהן עידון של המעשים המוזכרים לאורך השתלשלות הדורות. מעשה בנות לוט המתחיל בגילוי עריות, מעשה תמר המתחיל ביחסים עם החם ומעשה רות ההולכת לגורן על-מנת לבקש מן הגואל שיתחתן איתה.
(מתוך הספר: "קוראות מבראשית", דבורה ויס, ע' 288-292).
"…וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (פרק ל"ח, פס' י"ד). – משמע, ישבה בעיניים פקוחות (חידושי הרי"ם).
ראייה לעתיד שייצאו ממנה מלכים. ואפילו יהודה אמר: "צדקה ממני", שיהודה חטא אך מלאך הטה אותו. אולם, תמר צדקה יותר משום שראתה נצנוץ אורו של משיח.
(הרב דוד דב מייזליש מלאסק. מתוך: עיטורי תורה. כרך ב', ע' 343).
משפטו של יהודה, שדן את תמר כלתו לשרפה (בראשית ל"ח, פס' כ"ד), לא נעשה בחלל ריק אלא מכוח מעמדו הרם. הוא ראש שבט, הוא שופט ומאז ומעולם הוא נחשב לדמות מרכזית, דומיננטית, ובעלת השפעה רבה על החלטותיהם של שאר האחים. אמנם, מקובל היה שהבכור היה זוכה למעמד הרם ביותר מבין האחים, אך בשל כשל בתפקודם של אחיו הבוגרים, ראובן, שמעון ולוי, זכה יהודה להיות בכיר האחים ומנהיג השבטים.
רש"י מפרש: "הוא מוצאת" – להישרף
"והיא שלחה אל חמיה" – לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
"הכר נא" – אין נא אלא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות.
יש כאן דמיון בין המפגש של תמר עם יהודה לבין המפגש של רבקה עם יצחק, שכן שתיהן מכסות את פניהן. על רבקה נאמר: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל; וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס" (פרק כ"ד, פס' ס"ד-ס"ה). ואילו אצל תמר נאמר: "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" (פרק ל"ח, פס' י"ד).
גם תמר וגם רבקה, שתיהן נשים הלוקחות את גורלן בידיהן ומכאן אף את גורלו של עם ישראל כולו. על שתיהן שורה רוח נבואה ושתיהן מתעלות מעל בעליהן ואף על-פי כן מקפידות שלא לבייש אותו.
רבקה משתמשת במניפולציה כדי שיצחק יברך את יעקב ותמר משתמשת במניפולציה על-מנת להמשיך את השושלת עם יהודה.
• מכנה משותף נוסף: גם רבקה וגם תמר יולדות תאומים.
"וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" – כוונתה לשם שמים. שכן, החטא מסמא את העיניים אך למצווה ניגשים בעיניים פקוחות (שפת אמת, ליקוטים. מתוך: 'עיטורי תורה'. ע' 344).
" לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה" (פרק ל"ח, פס' כ"א) – לידת המשיח הייתה בדרך קלוקלת. בתחילה ע"י בנות לוט ואח"כ ע"י יהודה ותמר. למדים אנו, כי לעתים המטרה מקדשת את האמצעים ולפעמים צריך שהמעשה יעבור דרך צינורות של ביבים על-מנת להכשיר את המעשה ולהחזירו אחר כך ליופיו וזוהרו.
לעתים, הקלקול הוא בלתי נמנע, שאילולא חן לא הייתה הַסִּטְרָא אָחֳרָא מאפשרת את הולדתו של דוד מלך המשיח.
(האדמו"ר רבי מאיר מפרמי שלאן. 'עיטורי תורה'. ע' 134).
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית, פרק ל"ח, פס' כ"ו) – תמר לא רצתה להלבין את פניו של יהודה ולומר לו: 'ממך אני מעוברת'. מכאן למדים אנו, כי 'נח לו לאדם שיפילוהו לכבשן ואל ילבין פני חברו ברבים' (ברכות מ"ג).
לכאורה, הייתה לה לתמר סיבה מוצדקת להלבין את פניו של יהודה מפני פיקוח נפש ובשים לב לעובדה כי מדובר בשלוש נפשות (תמר והתאומים). שלא לומר, שאילו נשרפה תמר, לא היה יוצא ממנה מלך המשיח. ועדיין, אף שזו הייתה נבואתה של תמר, עדיין העדיפה לסכן את עצמה ואת הילדים שברחמה ובלבד שלא תלבין את פניו של יהודה.
זו אגב הייתה בחירתה, אף במחיר ביושה את עצמה, שכן היא הרתה מחוץ לנישואין ואף על-פי כן לא היה לה חשוב מה יגידו הבריות וזאת אף על פי יכלה להצביע על חמיה כמי שעיבר אותה.
תמר החליטה לא להציל את עצמה על ידי הלבנת פניו של יהודה כי "מרע לא ייצא טוב".
ניתן לסכם ולומר, כי חרף העובדה שממעוף הציפור סיפור תמר ויהודה איננו מתאר את יהודה באופן מחמיא, המדרש דווקא מתייחס אליו בצורה חיובית: מלכתחילה ביקש יהודה לעבור הלאה. "וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה". ואף כשתבעה יהודה לא עשה כן אלא כשנתברר לו שהיא גיורת, פנויה וטהורה; זכות כפולה נתגלגלה לו ע"י מעשה זה, ש"התחיל במצוות ייבום תחילה", ושנתקדש שם שמים בפרהסיא על-ידו, לכשהודה 'צדקה ממני' (סוטה, י', ע"א; ב"ר פ"ה, ט'). רק ראשית אותו מאורע – שלקח יהודה לאישה "בת איש כנעני" (בראשית ל"ח, ב') – נדרשת לגנאי: "ירידה היא לו שנשא נכרית" (ב"ר שם, ג') – בצורה דרמטית ביותר מתאר המדרש את ההתנצחות בין יהודה ובין יוסף במצרים (ב"ר צ"ג, ו'-ט').
ברם, גם העובדה כי יהודה התחתן עם אחת מבנות הכנעני, אין בה בהכרח משום פסול. אבל ראוי לשים לב שיהודה לא הצטרף אל משפחת האמורי שהתחתנה עמו, אלא לקח ממנה את אשתו ואת כלתו. הן אלה שעזבו את משפחותיהן והצטרפו אל משפחתו מרצונן החופשי. תמר הגדילה לעשות – היא התמסרה לבני יהודה ואחר כך, בלית בררה, ליהודה עצמו, לא למענה כי אם למענו, למען ייעודו, כדי ללדת את הבן שימשיך את השושלת. זהו מעשה מכונן ששוב נכפל בו פרדוקס החטא האלילי ההופך לחסד: הפיתוי שפותה יהודה על ידי כלתו הוא חטא של גילוי עריות, והוא מתבצע במעשה שנראה כזנות אלילית. אבל כוונתו הייעודית הופכת אותו למעשה של חסד והתקדשות לרצון אלוהים. משתי בחינות אלה הערך של המעשה שעשתה תמר עולה על הערך של מעשה רבקה ומעשה לאה: היא באה מעם זר והתקדשה לייעודה מאלילותה שנולדה לתוכה. אפשר לראות בכך אות להגשמת החזון שכל העמים יקבלו על עצמם את מלכות האלוהים ויינשאו את ישראל כעם סגולתו. אישור לפירוש זה של סיפור תמר נמצא במגילת רות המואבייה: היא חוזרת על אותו מעשה של חסד ומתמסרת לבועז בדרך שאפשר לראות בה מעשה זנות, כדי לתקן את מה שעיוותו אלימלך ובניו כשירדו לשדה מואב מפני הרעב (כמו אברם ושרי בשעתם) וכדי ללדת לבועז את הבן שימשיך את השושלת העתידה לייסד את בית דוד.
(מתוך: אליעזר שביד. הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד לתרבות ישראל. משכל. ידיעות ספרים. 2011; ע' 82)
דברי התלמוד הדרושים על שבט יהודה משקפים את התייחסותו של בית-דוד לשבט זה. "אין לך כל שבט ושבט בישראל שלא יצאו ממנו נביאים, ושבט יהודה ושבט בנימין העמידו מלכים על פי נביאים" (סוכה כ"ז, ע"ב); "לא יסור שבט מיהודה – אלא ראשי גלויות שבבבל, ומחוקק מבין רגליו – אלה בני בניו של הלל" (סנהדרין ה', ע"א); שבט וכיו"ב – זו סנהדרין… זה כסא מלכות" (ב"ר צ"ח/ט'). ועוד, האמונה שהמלכות הייתה ותהיה לעולמים בשבט יהודה התגבשה במסורת האגדית-תלמודית ומצויה לרוב גם בספרים החיצוניים. במיוחד בצוואת יהודה שבצוואות השבטים.
תורפיה
פעמים רבות אנו פועלים לפי 'מה אנשים יגידו' וזאת גם אם בעתיד נשלם מחיר לא רצוי כתוצאה מהבחירות שלנו. אולם תמר הגדילה לעשות וויתרה על כבודה ובכך אף וויתרה על חיי שעה על-מנת להרוויח 'חיים עולם'.
היא בוחרת שלא לפגוע בכבודו של יהודה ולמעלה מכך, כשמדובר בכבודה שלה – היא בוחרת לוותר עליו מרצונה החופשי אך אינה כופה על יהודה את הפגיעה בכבוד כמו גם את הוויתור עליו.
משמעות הדבר, אנו יכולים לבחור למען עצמנו אך לא לכפות את בחירתנו על האחר ובטח לא במחיר של פגיעה מיותרת בזולתנו.
הלימוד נכתב בעזרתה ובשותפותה של הרבנית שרית יונה