תורידי את החולצה….

הייתה לי חרא של תחושה. דחיתי. ידעתי שמשהו יכול להיות לא בסדר – אבל מה עוד יכול להיות לא בסדר בשנה הזו? תורידי את החולצה והחזייה אמרה לי הטכנאית. דווקא טכנאית נחמדה. אני בנאדם ממושמע אבל נטול חזיה – בשניה אני חצי עירומה. נשמע סקסי – ממש לא….
שימי את הציצי על המכשיר והיא מתחילה לשחק לי עם הציצי שמאלה ושמה אותו על המגש כאילו היה איזה סטייק אנטריקוט ואני אומרת לה: אני רוצה מדיום-רייר. היא מסתכלת עליי בחצי מבט ומנסה לחייך. לא ממש הצליחה. נו מילא, אני אומרת לעצמי, היא בטח שומעת כאלה שטויות אלף ליום.
תגידי – הציצי שלי בינוני או גדול. למה את שואלת היא מבינה שלא תהייה דממה בחדר….זה משנה לך היא שואלת? בטח שזה משנה לי אני עונה. פעם אחת ולתמיד שאני אדע. אני לא אובייקטיבית ו-ד. יש לו את השיטות משלו. אם הוא מצליח לחפון אותו בכף היד – זה גודל מעולה. אין גדול-קטן. אצל גברים אין מושג כזה. זה בדיוק הגודל שצריך להיות הוא תמיד אומר לי.
אני שואלת מה זה אומר ? תביני הוא אומר לי בהגיון הדבילי שלו. אם כף היד לא מלאה סימן שהוא קטן ויש בזבוז של שטח ואם הוא גדול מעבר לכף היד זה אומר שיש יותר מדי. אהה…אני נזכרת בזה בדיוק כשאני מולה. בטח שזה חשוב אני עונה לה ומנסה להסביר לה את ההגיון שעומד מאחורי זה. לא כל כך מצליח לי לפי הבעות הפנים.
יד לפה, תזיזי את הפנים שמאלה, תרפי את הכתף – תשמעי, זה לא נוח לי ככה אני אומרת לה (בחיי שזה לא נוח). רק כמה שניות וזה נגמר כמו שאומרים לילד…באנחה קורעת לב אני מבצעת את ההוראות ושומעת את הקליק וככה גם עם הציצי השני.
טוב, תחכי בחוץ – בינתיים, אני מסתכלת על אלה שבאו גם לבדיקה. מנסה לבנות תסריטים למה כל אחת באה – טוב, זה לא חכמה לומר על כולן שהן עם מודעות. בוא נהייה ישרות עם עצמנו, הרי חלק באו בגלל סיבות אחרות. עד שאני מספיקה לסקור את ההמתנה היא קוראת לי שוב לחדר. זה כבר מבאס לי את הנשמה.
מה קרה אני שואלת ? לא , לא , היא אומרת. שום דבר יש עוד שתי זויות שאני צריכה להוסיף. יאללה, עוד פעם להוריד חולצה, לחטוף מכת קור מהמכונה ושוב מתכונת ותרגול מוכרים מלפני כמה דקות – רק שהפעם באמת כאב ואני לא יודעת אם זה שריר או דברים אחרים.
חכי לUS , מה קרה אני שואלת את הטכנאית. אני לא מבינה בזה אני רק הטכנאית היא עונה לי בחיוך. רק הרופאה שתראה את זה תוכל לראות את זה ולומר. אני חושבת שכאן די הסתיים לו החיוך והחרדה בצבצה לתוכי. המשקפיים העלו אדים מזיעה, פחד ואלוהים יודע מה…..
ועוד פעם ומכל הזוויות אני מרגישה את הג'ל הקר על החזה שלי. תגידי , אני מנסה שוב את הטכנאית הזו – את רואה משהו אני כמעט מרגישה את עצמי בתוך תוכנית סחיטה במכונת כביסה ואני לא יודעת…אני כבר באמת לא יודעת. מה עכשיו ?
קחי את הדיסק במשרד היא אומרת לי. את התשובות תקבלי בדואר תוך עשרה ימים היא אומרת לי. אני ממשיכה ושואלת: מתי הרופאה תראה את זה ? היא עובדת מחר? אם היא תראה משהו אני אשמע קודם – נכון? ב-ט-ח  ……..היא אומרת לי.
אני לא מרגישה עכשיו כלום, המפלט היחידי הן האותיות האלה. את הפקידה אני שואלת בדרך למטה (ירדנו במעלית). תראי, זה לא תמיד משהו . לפעמים זה לא ברור. אז למה היא ציירה לי על השד אני מקשה וממשיכה לשאול – מחכה לאיזו אמירה אופטימית.
היא אומרת לי "אל תדאגי" – לפעמים זה שום דבר.
אני מחכה שמישהו יגיד לי שזה שום דבר. עכשיו לילה. אין רופאה. אין מי שיגיד "זה שום דבר".
תלכי לישון אני אומרת לעצמי – ואני יודעת שזה לא יקרה….