“תבחר עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד בחייך”. את המשפט הזה של קונפוציוס שרובכן בטח מכירות קראתי לראשונה באזור גיל שלושים שלי, את הבחירה שלי במה לעסוק כשאהיה גדולה החלטתי עוד הרבה לפני, כשהייתי בת שש וגיליתי לראשונה את התיק איפור של סבתי זולה האהובה ז”ל. עוד אז נתתי ללב שלי להיות המחליט העיקרי בבחירות שלי בחיים. על האהבה שלי לאיפור אני מבטיחה עוד לשתף רבות אבל את הפוסט הראשון שלי בסלונה אני רוצה להקדיש ללב. נכון שקונפוציוס דיבר על הבחירה בעבודה שבאה מאהבה, אבל בעייני הוא דיבר על הלב כמפקד הראשי בחיים ובבחירות שלנו.
לפני כחודשיים נפטרה במפתיע גיסתי האהובה סיוון והשאירה את כולנו מוכי הלם וכואבים. נראה לי שלעולם לא אשכח את שיחת הטלפון בשבת בבוקר מאימי שמספרת לי שסיון לא תשתחרר ביום ראשון הביתה מביה"ח אלא שהיא נפטרה ולא תחזור הביתה לאחי שאוהב אותה מאז שהם בצבא, לא אליו ולא לשלושת ילדיה. מאז עברו להם כמעט שלושה חודשיים והעולם כמנהגו נוהג אבל משהו שם בלב נסדק לתמיד. הכל קרה כל כך במפתיע ,היא בסה"כ הכל לא הרגישה טוב אבל מכאן ועד למות מי חשב או דמיין.
זה קרה קצת פחות משבוע לפני שהייתי צריכה לטוס לגואה לטיול גיל 40 שתוכנן חצי שנה מראש. אני לא מאלו שטסו לטיול אחרי צבא וגם לאורך השנים ששמעתי על קסמיה של הודו אמרתי לעצמי שמתישהו אני יגיע אליה. והנה הגיע סיבה מספיק טובה והחלטנו שמונה חברות טובות לטוס לטיול גיל ארבעים. טיול של שמונה חברות הכי טובות שכבר כמה שנים עסוקות בקריירה , ילדים והטיול הזה לגואה היה בגדר חלום שחיכינו שיתגשם.
בהתחלה זה היה לי ברור לגמרי אני מבטלת הכל ולא נוסעת ,איך אפשר בכלל לחשוב על גואה עכשו. הימים עברו ומועד הטיסה התקרב ,אני הייתי מרוסקת וגואה נראתה רחוקה מאיי פעם. כבר הלכתי לישון כשהמזוודה ריקה ושלקחתי החלטה שאני נשארת בארץ. החברות האהובות שלי שניסו לדבר איתי הבינו שאין מי ששומע עכשיו . וחברתי הדס ביקשה ממני רק דבר אחד לכי לישון ותכווני שעון לחמש בבוקר תראי איך תרגישי . אם תחליטי אחרת תזרקי כמה דברים למזוודה ובשש וחצי אני למטה עם המונית. באותו הרגע זה היה נראה לי בלתי אפשרי . עדכנתי את בעלי שהחלטתי לוותר על הטיול ופרשתי לישון.
אבל אז בארבע וחצי פשוט התעוררתי , הלב שלי כנראה ניהל את המערכה הזו כי באמת שאין לי מושג מאיפה הגיעה הכוח המניע הזה שגרם לי לזרוק מה שאני רואה למזוודה ולסמס לחברה שהייה למטה בשש וחצי ושתאסוף אותי לשדה. את הטיסה לגואה העברתי בבכי וככה גם את הימים הראשונים, למעשה הבכי לא ממש פסק בטיול הזה . הנסיעה הזו לגואה הגיע אחרי שנה מאוד אינטנסיביות שבה כל הגוף והראש עבד רוב הזמן על אוטומט.
אני מודה ללב שלי שלקח פיקוד על ההחלטה שלי ושטסתי. את סיון לצערי אף אחד מאיתנו לא יצליח להחזיר ואת החיים בלעדיה והאיסוף של השברים הם עדיין חלק מהיום יום שלנו.
את הטיול המרפא הזה אני לא אשכח עוד הרבה זמן. הנופים ,הגלים והשקט האין סופי הזה זה בדיוק מה שהלב שלי היה צריך כדיי להמשיך לשלוח דם לשאר חלקי הגוף . ובדיוק כמו שמטפלים במכה או בדלקת לפעמיים פשוט צריך לחתוך מהכל ולהתחבר ללב.