אתנחתא אינטלקטואלית, מבגדים, קניות וזוטות.
קיבלתי מסלונה שני ספרים לקרוא ולחוות עליהם את דעתי. יאמר מראש, מעולם לא כתבתי ביקורת ספרים באופן מקצועי, לא למדתי ספרות באוניברסיטה ואפילו בתיכון זה לא היה מהמקצועות המועדפים עליי. עם זאת, אני מאוד אוהבת לקרוא ולשמחתי לאחר שנים שהייתי עסוקה מאוד בילדים ופחות בספרים, חזרתי לאחרונה לקרוא בשיא המרץ ובכל רגע נתון יש ספר לצידי.
ידעתי מראש שלאחר שסיימתי את הטרילוגיה המצויינת "משחקי הרעב" יהיה מאוד קשה למצוא ספר שיעמוד בסטנדרטים שסוזן קולינס העמידה. בחרתי להתחיל בספר שנקרא "תאונה עם אקסולטל". בתקציר סופר כי הוא נכתב ע"י נערה גרמניה בת 17 (הלנה הגמן) וזה סיקרן אותי בעיקר בהתחשב בעובדה שגיבורת "משחקי הרעב" היא בת אותו גיל.
מדובר ביומן של נערה בת 16 בשם מיפטי שמאז מות אמה המתעללת חיה בברלין עם שני אחיה הגדולים. אביה אמן שמסתובב בעולם ומפציע רק לעתים רחוקות. היומן מתעסק בעיקר בחוויות סקס, סמים ורוקנרול ובחיים חסרי הגבולות שהיא מנהלת בסצנה הפרועה של ברלין.
הדבר הראשון שהרגשתי עת התקדמתי בקריאה היה חוסר קוהרנטיות גדול הן מבחינת העלילה והן מבחינת שפת הכתיבה. מסתבר שאני לא היחידה שחשתי כך. גוגל לימד אותי שתיאור חוויות הסקס, הסמים וסצינת המועדונים ע"י קטינה נראה תמוה למספר אנשים שבדקו וגילו שהמחברת העתיקה קטעים שלמים בספר מסופרים אחרים ובלוגרים מוכרים יותר או פחות ויתרה מכך, אפילו לא טרחה לתת קרדיט (במהדורות הבאות שהודפסו לאחר התגלית ניתנו שלל קרדיטים לכל מי שהיא "השאילה" ממנו מילים). השימוש בשפתם של אחרים בתוך שפתה שלה לא רק לא מוסרית, אלא גם גורמת לחוסר עקביות בכתיבה.
הספר שופע בתיאורים של חוויות סקס, אורגיות, סמים, ריקנות, אלכוהול ועוד. התיאורים חוזרים על עצמם ללא הפסק והופכים מיגעים. דווקא החלקים הנעימים יותר לקריאה הם הדיאלוגים, בעיקר של מיפטי עם אחיה, אותם הגמן הגתה בראשה. לו היתה מסתפקת בכשרונה ולא שואלת קטעים כה רבים מאחרים ייתכן והיתה כותבת יצירה מוצלחת ואותנטית יותר.
עניין נוסף בספר, הוא שימוש מופרז בציטוטים מספרים ושירים, שזירה של המון שמות סופרים, זמרים, להקות ומשוררים ותיאורי סצנות מסרטים. לעיתים נדמה שהגמן מבקשת להראות לנו כמה הרבה היא יודעת ומכירה, גם אם זה לא באמת רלוונטי לעלילה. (בעמוד 78 מצטטת הגמן את המשפט "Guilty feet ain't got no rhythm" כלקוח משירו של בוי ג'ורג. המתרגם עלה על טעותה וציין שהזמר הוא למעשה ג'ורג' מייקל, כל מי שגדל בשנות ה 80 יזהה את השורה מהשיר "Careless Whisper", אבל הגמן טרם נולדה בשנות ה 80 ולא בדקה את עצמה).
הספר זכה להצלחה מסחררת בעולם הן בקרב הקוראים והן בקרב המבקרים. היו שכתבו כי הגמן היא כותבת מחוננת ומהפכנית. המבקרים דיברו על יחודו של הספר בכך שהוא מציג באופן אותנטי את הבעייתיות של בני הנוער בדורנו שחיים בעולם כ"כ אלטרנטיבי שלא משאיר להם מקום למרד או מחאה ולכן הופכים אדישים. אני נאלצת שלא להסכים. אני לא באמת מאמינה שהעולם שלנו שוחרר ממוסכמות חברתיות, מותר ואסור, טוב ורע, אני כן מאמינה שבני נוער הם מבולבלים, מתריסים ומחפשים וכך אני רואה גם את המחברת, היא הצליחה להעביר את זה מצויין במשפט "אני רוצה לבנות בית מחסה ליתומים באפגניסטן ושיהיו לי הרבה בגדים" עמ' 9.
אין ספק שהגמן נערה מוכשרת. בגיל 15 היא כתבה וביימה את סרטה הראשון ובגיל 16 הועלה מחזה שכתבה (היותה בתו של קרל הגמן, מנהל מוכר ומוערך של תיאטרון חשוב בברלין וודאי לא הזיקה). עם זאת, במהלך הקריאה חשתי לא אחת צורך לצעוק "המלך עירום". לא מצאתי את המהפכנות שהמבקרים דיברו עליה, רק גיבוב של משפטים לא סדורים ומתיימרים.
אני נוטה לחפש בספרים משפטים שמדברים אליי באופן אישי, זו היתה משימה לא פשוטה בספר הזה. אם בכל זאת להצביע על משפט שאהבתי זה בוודאי יהיה זה- "יותר מכל רציתי באותו רגע למרר בבכי, אבל זה לא הלך. רציתי להקפיא את דחף הבכי הזה, ואחר כך, כשאני אזכר במאורע, להפשיר אותו ולילל בהיסטריה בלי שאף אחד ישמע. זאת היתה מחשבה משחררת מאוד, אבל אני פשוט לא מסוגלת לשחזר את הרגש המחורבן הזה." עמוד 151
אולי זה גילי המופלג, אולי אהבתי לספרים עלילתיים הכתובים לפי כללי הג'אנר, אולי ההשפעה העמוקה של כמה ספרים מבריקים שקראתי לאחרונה ואולי אני פשוט באמת לא מבינה ספרות, מבחינתי בכל אופן, לא מדובר ביצירת מופת ורחוק מזה.
"תאונה עם אקסולוטל" (223 עמ")
הלנה הגמן
מגרמנית- גדי גולדברג
מודן הוצאה לאור
