היה או לא היה?מה קרה באותו היום? האם התווספו שתי השניות?
ביירון, שהיה בטוח בהתווספות שתי השניות, ראה בזמן זה זמן גורלי. הוא חש, שאף שאמו בצעה פשע, הדבר לא היה באשמתה.התאונה קרתה בגלל שתי השניות הנוספות. הוא חשש ממה שהיה אביו אומר לו ידע.מזל שלא קרה דבר ליגואר.
במותחן הפסיכולוגי של רייצ'ל ג'ויס, אנחנו נעים בין מציאות, למדע ולפסיכוזה.
מיהו ג'ים/ ג'ימס? לאורך כל הספר אנו תוהים ,מי זו הדמות הזו?
אנו מגלים דמות מעט סכיזופרנית בעלת פסיכוזות, שאושפזה שוב ושוב במוסד. דמותו מתחילה כדמות בעייתית עד כדי שהוא טוען: נכון יותר לומר שהיה מדובר בהרגל. היה קל יותר להיות העצמי הבעייתי שלו, כך גילה, מאשר העצמי המשוקם. ואף שבשלב ההוא כבר החל בביצוע הטקסים,חזרתו אל "בסלי היל" היתה כמו ללבוש בגדים ישנים ולגלות שאנשים מזהים אותו. תחושה מוגנת.
הוא מדבר על עבר אפל ובעייתי , עד שאנו לא בטוחים בדיוק מה קרה. יש בזכרונו פערים, פערים שאורכם שבועות, חודשים ולפעמים יותר. ההזכרות בעבר היא כמו לנסוע למקום שביקר בו פעם ולגלות שהכל נשא רגליים והסתלק.
קטעי זכרונות מבזיקים במחשבתו וכמו הולמים בו. מעבר לקרנהם וילג', מעבר לאדמות הבור, ישנן שנים אבודות, ישנם אנשים אבודים, ישנו כל זה. הוא נזכר במבט המבולבל של אליין ובילד שהיה פעם חברו. הוא חושב על הגשר מעל הבריכה ועל שתי השניות שהתחילו הכל.
במקביל לדמות זו, מתואר הסיפור שהתרחש בתקופת הילדות מנקודת מבטו של ביירון, חברו הטוב של ג'יימס.
עד אותו רגע שבו ביירון האמין שנוספו שתי שניות, הוא היה ילד רגיל. עד התאונה, ביירון הניח שכל דבר הוא כפי שהוא נראה. כעת, בעודו בוהה בבריכה, ובשמים שבתוך היקפה המתנוצץ, עלה בדעתו שאנשים יודעים דברים רק משום שנאמר להם שזוהי האמת. ג'יימס צדק. לא נראה שזה בסיס מוצלח במיוחד לאמונה.
ככל, שחלפו הימים מאז "סיפור התאונה", אנו מגלים שהזמן משחק משחק מסוכן בחייו של ביירון. שהמציאות והדמיון מתעתעים בו. זה היה כמו לשהות בסירה קטנה שנסחפה הרחק מן המעגן שלה בלי שאיש ממש מבחין בכך. בכל רחבי בית קרנהם, שעונים השתתקו או הציגו גרסאות משלהם של השעה. בירון היה יכול להכנס למטבח, שם תהיה השעה עשרה לשמונה, ועם היכנסו לחדר ההסבה לגלות שהיא אחת עשרה וחצי. הם הלכו לישון כשהשמים החשיכו, ואכלו כשאמם נזכרה…בכל בוקר נראו שובלים כסופים של חלזונות חוצים את המסדרון.היו קורי עכביש דמויי עננים רכים ונקודות עובש על אדני החלונות. אדמות הבור הלכו ופלשו פנימה.
לאחר מות אימו, מצבו הנפשי הלך והדרדר. בנקודה זו, הילד החביב שעוזר לאימו מתגלה כילד סכיזופרני. נדמה שהם מדברים על ילד אחר, ילד שאינו הוא,אבל שגם נראה שהוא כן הוא. אולי היא צודקת? אולי הכל קרה באשמתו? הגשר והתאונה של לוסי? אולי הוא רצה לפגוע בהם מהתחלה, אף שחלק אחר בו לא היה עושה דבר כזה?אולי הוא שני ילדים?אלד שעושה דברים נוראיים ואחר שצריך לעצור אותם?
ברגע שהוא אושפז הוא מחליט שהוא לא יכול היה להמשיך להיות האדם שהיה. הוא לא היה מסוגל לשאת זאת. הדרך היחידה להמשיך תהיה להפוך למשהו אחר.
ברגע זה, ביירון הופך להיות ג'ים/ ג'יימס, דמותו של חברו הטוב שכה העריץ,שאבדה לו.
מאז שתי השניות, חיי כל הדמויות בספר עברו טלטלה.לא רק חייו של ביירון. כמובן, שלא ברור אם היסודות והבסיס לכך היו זרועים בהם מלכתחילה.
אמו של ביירון, דיאנה, מצטיירת כדמות מלנכולית. כמו ציפור יפה בכלוב זהב. לדבריה, אנחנו לא יודעים מה לעשות בעצב. זאת הבעיה. אנחנו רוצים לסלק אותו מהדרך ולא יכולים.
מאותו הרגע שבו הטלטל עולמם, דיאנה השתנתה. מדמות האישה המושלמת, כנועה והמסורה, היא הופכת להיות אישה מרדנית, שחוזרת לשרשיה האמיתיים.
המאמץ להיות האישה שזמן רב כל כך ניסתה להיות היה לבסוף מעבר לכוחותיה של דיאנה. כל האנרגיה שלה נדרשה ולו כדי לדבר עם סימור או עם בוורלי. בהעדרם, נדמה שהיא הופכת שקופה. כמו לנשוף את הזרעים מראש סביון ולצפות בהם מרחפים. היא התחילה להיות הדבר העירום שהיתה באמת.
אדמות הבור, עוטפות את הדמויות. הם מקור לגעגוע. אדמת בור, הינה אדמה שאינה טובה לגידולים. היא מסמלת את הריק, ואת חוסר האונים של ביירון.
עם המפגש המחודש של ביירון עם חברו הטוב ג'יימס לאחר 40 שנות נתק, ביירון משתחרר מהדמות שאימץ לעצמו.ומרגיש שהוא אינו שני אנשים עוד. הוא אינו שני סיפורים מפוצלים עוד. הוא אחד. ובשלב זה הוא אף מסוגל להתחיל קשר זוגי עם אישה (איליין).
