שקט של לילה, כולם ישנים חוץ ממני… אני לא מצליחה להרדם. הראש מלא מחשבות והטלויזיה מהבהבת לי תאורה כחולה בסלון החשוך.
וכולם ישנים חוץ ממני..
הולכת לחדר השינה, מסתכלת על האיש שלי שבדיוק נרדם, ומודה על כל דקה שהוא עדיין בבית.. מאז תחילת המבצע הזה אני מודה על כל דקה שהוא קם בבוקר והולך לעבודה וקופצת מכל טלפון בלתי מזוהה בחרדה שמא הגיע הרגע הזה, שהנה, עכשיו קוראים לו.
כבר כמעט 15 שנה אנחנו יחד, עברתי איתו יותר מדי צווי 8, ואני זוכרת כל אחד ואחד מהם, וכל אחד כזה הוא עוד קילוגרם בשק החרדות שלי.
זה התחיל באותו לילה בדירה החמודה שלנו בקיבוץ, באביב ההוא של 2002, כשהעירו אותנו עם הטלפון ונתנו לו שעה להתארגן ולצאת לשער. נותרתי לבד, בוכה בהיסטריה של חוסר וודאות. אני זוכרת את הסרטים שעברו לי בראש כל אותם ימים של לחימה, את הפחד הזה, שאי אפשר להימנע ממנו.
גם ככה אני בנאדם חרדתי, אז צריך לקרות מעט מאוד כדי שהסרטים בראש שלי ירוצו עם עלילה מפורטת שיכולה בכייף להשתבץ בלוח השידורים של יום הזיכרון (חו"ח טפו טפו בן פורת יוסף).
ומאז כמו שעון, בכל מבצע הגיעה גם שיחת הטלפון ההיא. פעם, כבר אחרי שהיינו נשואים, זה תפס אותנו כשחזרנו מסיני. עוד בגבול, ברגע שחזרה הקליטה לסלולארי, התחלנו לקבל הודעות סמס מחברים וכבר היה ברור לי שאיך שאנחנו מגיעים הביתה הוא עוזב אותי שוב. ואחכ, במלחמת לבנון השניה, כשגרנו ביחידת דיור החמודה ברעננה, ואני באמצע הריון, מארחת את גיסתי והילדה, שברחו מהצפון המופגז כי גם אצלם האיש (אח של האיש שלי) גויס..
את מבצע עופרת יצוקה אני זוכרת כשהייתי בתחילתו של ההריון השני, עם פעוט בבית והרבה דאגות.. את שיחות הטלפון הקצרות האלה של פעם בכמה ימים, את הלחץ בקול של שנינו, את הניסיון שלו לשדר שהכל בטוח והוא בסדר, ואת הניסיון שלי לשדר שהכל טוב בבית כשמבפנים אני אכולת חרדות וסרטים.
וכן, גם בעמוד ענן הוא גויס, זה היה ממש לפני שנה וחצי. בדיוק התארחנו אצל ההורים שלו בקיבוץ.. שוב פעם שיחת טלפון באמצע הלילה, שוב פעם התארגנות מהירה ונסיעה זריזה הביתה.. שוב חרדות.
אז זו המציאות שלי, אני זוכרת את המבצעים הצבאיים של צה"ל בחפיפה מוחלטת לאיפה היינו כשהוא קיבל את הזימון לצו 8. הזוי? נורמלי? אולי גם וגם?….
אמא שלי אמרה לי פעם שאני לא אראה לו שאני מפחדת, שאני לא אשדר חרדה, כדי שהוא יהיה רגוע ולא יצטרך להדאיג את עצמו במה שקורה בבית. מאז שהיא אמרה לי את זה ממש השתדלתי ליישם, באמת, פעם הקטנה היתה חולה ולא אמרתי לו, פעם היתה תקלה באוטו ולא סיפרתי, באמת, ממש השתדלתי. אבל האיש שלי מכיר אותי, הוא יודע, קשה להסתיר חרדה…לא באמת צריך לדבר, חרדה מרגישים באוויר.
ביום שנולד לי בן קיבלתי במתנה עוד שק של חרדות, הוא שוקל בערך כמוני, ואולי יותר, השק הזה. וכל מבצע צבאי כזה רחב היקף מוסיף אל תוך השק שלי עוד כמה קילוגרמים. וזה עכשיו, כשהילד בקושי בן 8…. מה יהיה בעוד כמה שנים? איך אני אצליח לסחוב אותו? למה לי בכלל?? איזה אמא רוצה לסחוב כזה שק חרדות ענק על הגב שלה?? כבר יש לי שק אחד למה אני צריכה שניים….?
נכנסת לחדר של הילדים ומסתכלת עליהם, ישנים להם בשלווה הזאת, חולמים את היום שהיה להם, כמה הם יפים..
חוזרת לטלויזיה ושומעת זוועות, ורק בא לי לבכות, ולחבק כל אמא ואשה ומשפחה שאיבדה את האיש שלה, כי בזכותם הילדים שלי היפים האלה ישנים עכשיו בכזאת שלווה.
שיהיה לכולנו רק שקט.
