היום הלכתי לבחון את סוגית הפאה.
למרות שלא חשבתי שארצה פאה, החלטתי לבדוק גם את זה ולהתכונן לכל האפשרויות לפני הפרידה מהשיער.
השיער הוא אולי תופעת הלוואי הכי שולית כי בניגוד לשדיים, הוא גדל בעצמו מחדש, על פי רוב גם יותר בריא.
ועדיין, הוא הסממן המובהק הראשוני לחולי הסרטני.
זה שווה ערך ליציאה מהארון בעיניי, רק מבריאות לחולי.
חשבתי שהיום הזה יעסוק בנשירה, אבל הוא דווקא יעסוק בהתבוננות שלי בשורשים.
בעודי במספרה הקטנה, מלאת הפאות, ראיתי את החולות דלילות השיער מגיעות לטיפול הכולל גילוח השיער הדליל שצומח באופן לא סדור, התאמת פאה לחדשות וחפיפה וטיפוח של הפאה לותיקות. כל! עובדי המספרה הקטנה הזו הם מתנדבים שחוו על בשרם אובדן שיער כתוצאה מכימותרפיה והיום שם להעניק את המיטב שהם יכולים עבור אלו שתורם הגיע.
ישבתי ממתינה לתורי ומתבוננת בנעשה. זה שוק. להבין שעוד רגע גם אני ככה.
ואז נכנסה למספרה בחורה צעירה ויפה עם שקית שהתבררה כמכילה שתי צמות שיער טבעי לתרומה.
היא לא רצתה אפילו למסור פרטים בשביל התעודה שמקבלים, רק רצתה לתרום.
ואז יצאה לכמה רגעים וחזרה אל עקבותיה פנימה לשאול אם הם צריכים מתנדבים.
בשלב הזה, גילחו לאישה מבוגרת את כלום השיער הדליל שצמח לה ואני התחלתי לבכות.
הבחורה במספרה חשבה שאני בוכה בגלל המראות, לקח לי כמה רגעים לומר לה שאני מתרגשת מהאנשים, מהעשיה, מטוב הלב שחשבתי שפס מן העולם יחד עם דובוני אכפת לי.
זה עולם שלם של נתינה שלא היה לי מושג שקיים.
טוב לב של אנשים שעל בסיס קבוע נותנים מעצמם ללא תמורה, רק כדי לעשות טוב במקום שהיה להם רע.
הבטתי במתנדבת החדשה והרגשתי עצבות על שכל השנים האלו הייתי שקועה בעצמי ובחיים המושלמים שלי ולא חשבתי לקום ולעשות מעשה שמקצה משאבי חיים והוא כולו נתינה.
שקיות של כובעים סרוגים מגיעים מסבתות נחמדות מרחבי הארץ שיושבות וסורגות לראשים החשופים של חולי הסרטן. כובעים בצבעים חיים, צבעים מאושרים. כמה אהבה סרוגה בכובעים הללו.
כמה אהבת אדם קיימת בנו. כמה שורשים אנושיים. איפה כל אלו מתחבאים כשהכל בסדר?
לידי עמדה אישה מבוגרת, כבר 8 חודשים בכימותרפיה ולא גילחה את השיער.
היא לא הצליחה להביא את עצמה לזה וראשה כולו קרחות ומקבצי שיער דליל והיא כבר 8 חודשים באדיקות אוספת בבית את השיערות שנושרות ממנה.
היום היא תוריד את השיער, כך הצהירה בפניי כשמדדנו כובעים.
ואכן, בכיסא לידי היא ישבה, כשמחלפות ראשה הבודדות נכנעו למכונה ונשמטו על הרצפה ועיניה דומעות ברגישות מופלאה שריגשה את כולנו.