מה גרוע יותר: אבא מתעלל, או אמא שמשתפת איתו פעולה? בעל מכה, או בעל שאדישותו מביאה את אשתו להזיק לעצמה ולו? אשה שנפגעה מינית בילדותה, או אשה שבתה נפגעת מינית והיא אינה רואה זאת?
הספר טווס בחדר מדרגות מציב אותנו בפני השאלות הנוראות האלה ושאלות אחרות, בעודו מתאר חיים שלמים של ילדים, מילדות ועד בגרות, בצל אלימות מזעזעת בבית. הוא אינו מספק תשובות, אינו מציע נחמה, אינו חוסך בתיאורים זוועתיים ובעיקר מייצר אצל הקורא מועקה גדולה, כעס ועצבות. אבל המסר בסופו, הוא שבכל זאת יש תקווה. שלפעמים ניתן, אחרי החושך הגדול, גם לראות את האור.
גלית דיסטל אטבריאן פורשת בפנינו זוועה אנושית שמתחוללת בבית השכן. ללא רחם היא מתארת את חייהם המסויטים של שלושה ילדים- איב, סאן ולורן, שנולדו עם שמות של בושם לחיים מסריחים. היא חושפת בפנינו בצורה גרפית מאוד כיצד נראים חייהם הבוגרים של ילדים שגדלו בבית מתעלל ומהן ההשלכות על אופיים, תפקודם ומערכות היחסים שלהם.
גיבורי הספר אינם מכירים חיים אחרים. הם נולדו לתוך הזוועה וגדלים בתוכה, ועל כן גם אינם מודעים לשריטות שנשארו בהם, לעד כמה נפשם פצועה וחבוטה ועד כמה חייהם חסרים.
בפירוט רב ובדרך חיה לגמרי יורדת דיסטל לפרטי הפרטים המרכיבים את חיי הגיבורים שנפגעו בילדותם, מתארת לעומק וללא התחנחנות את ניסיונותיהם הנואשים להיאחז בחיים נורמליים ולהידפק על דלתו של האושר, שמסרבת להיפתח עבורם.
שלב אחרי שלב מתפרקים חייהם של הגיבורים, שגם ככה היו תלויים על בלימה, ומגיעים הכי נמוך שאפשר, הכי רע שניתן. אנחנו צופים בהם עושים את זה לעצמם, מעבירים את עצמם במדורי גיהינום, מזיקים לעצמם במכוון, רק כדי להרגיש משהו. רק כי אינם יודעים להרגיש אחרת. ורק משם, מתוך התחתית, הם מצליחים בדרך-לא-דרך לגרור את עצמם למעלה ולנשום קצת אוויר נקי.
בניית הדמויות בספר היא מלאכת מחשבת בעיני. הדמויות כל כך חיות ותלת מימדיות, והן מניעות את העלילה בדרך טבעית וכמעט בלתי נמנעת. עיצוב אופייה של כל אחת מהדמויות, תיאור הדרך הכמעט טבעית בה צמחה להיות מי שהיא היום מתוך מה שעברה בילדותה והבנייה המתבקשת של דרכה להתמודד עם הסיוט ולהתקדם אל עבר העתיד מעוררת הערצה.
דיסטל (שזה ספרה השני אחרי "ואם היו אומרים לך" המצוין) מצליחה לתמלל את המחשבות העמוקות ביותר של הגיבורים, והיא מעבירה לנו את התחושה שאנחנו שם, בתוך ראשו של הגיבור, חושבים איתו את המחשבות המבולבלות, הכמוסות, הנוראיות, המנותקות, המחשבות שאיש מאיתנו אינו יכול להעביר במילים. כי כולנו חושבים בצורה דיפוזית- מחשבה נכנסת לתוך מחשבה, בליל של מילים, רגשות וזיכרונות מתערבבים בתוכנו מבלי שנצטרך להסביר אותם לעצמנו, אבל דיסטל מתארת את העולם הפנימי הזה בדרך כל כך טבעית ואמיתית עד כי נדמה לנו שאנחנו נמצאים בתוך ראשם, חווים הכל מבפנים החוצה.
אינני יודעת אם הסופרת התכוונה לכך או לא, אבל אני חשתי בספר גם ביקורת מרומזת על החברה שלנו. כיצד ייתכן שמתנהל בית כזה, רווי אלימות מכל סוג אפשרי, בבניין מגורים נורמלי ברמת גן הבורגנית, ואיש אינו מרגיש צורך להתערב? כיצד קורה שאיש אינו מציל את הילדים האלה מביתם ומהוריהם- לא השכנים, שיודעים גם יודעים מה קורה בתוך הקירות השקופים הנושקים לקירותיהם; לא צוות בית הספר ומורי התלמידים; ולא עובדי הנגרייה של האב המתעלל, שצופים בילדיו המפוחדים מגיעים אליו יומיום להביא לו אוכל וזוכים ממנו ליחס משפיל? כיצד קורה שמסתובבים בשכונה שלנו ילדים מפוחדים ורעבים, ואיש אינו עוצר לתת עליהם את הדעת?
הספר השאיר עליי רושם עצום וגם כעת, כשבוע לאחר שסיימתי אותו והתחלתי ספר נוסף, אני מוצאת את עצמי עדיין חושבת עליו, מעבדת אותו ובעיקר מנסה לעכל. זהו מסמך חשוב ביותר ואני ממליצה מאוד לקרוא אותו.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM nolink]
