מיקי מקבלת ביום הולדתה מכתב. מכתב המזמין אותה לפגישה באי יווני- האי של פניקוס, שם בילתה חופשה בלתי נשכחת לפני שנים רבות.
מכתב זה מעיר את עברה של מיקי. עבר שהיא לא הצליחה לעולם לשכוח…
היא יודעת שמכתב זה הוא משאולי. אהוב נעוריה שנעלם יום אחד ולא חזר. וכשנעלם הוא השאיר אחריו חור גדול בליבה, שאותו ניסתה למלא באסף, בעלה.
התדהמה אחרי היעלמותו של שאולי והגעגועים אליו, הפכו למהות בלתי נפרדת ממנה. הצורך להבין מדוע נעלם ועזב, נותר טמון ונסתר בתוך היום יום שלה.
מתחת לפני השטח ממשיך לגעוש בתוכה הצורך להבין ולדעת. ההר געש לא נחשף במהותו אך מאיים לפרוץ שוב, לכסות ולכלות את מה שנבנה.
געגוע תמידי יתקיים בתוכה אל הלא ישוב עוד. געגוע עולם נבט בתוכה, בתוך חייה, לצד אהבתה לאסף ולילדיה.
האם אפשר לאהוב שניים? האם היא אוהבת את אסף ואת שאולי?
שנים של רגשות אשמה והתלבטויות. היא חייה את אותן מחשבות וגעגועים כל כך הרבה שנים.
למה צד אפל בתוכה כמה לפגוש את שאולי, ואיך זה שהיא ממהרת לעזוב הכול ולהגיע לאי? מה יש לה לחפש כאן?
לצד זיכרונות נעוריה ופגישתה של מיקי בשאולי, צצים ועולים משברים נוספים בחייה. מיקי שחלתה בסרטן השד פעמיים, מיקי שאיבדה את אימה בדיוק מאותה המחלה, מיקי הילדה שתמיד ניסתה להיות טובה ולרצות ולא הצליחה ומיקי האישה שהיא עצמה נבגדה.
בהווה היא גילתה את הריקוד והופכת אותו לריפוי שלה. היא היתה עסוקה בהחלמה ובעיצוב מחודש של אישה פנימית, אישה בלי ציצים שנגרעו מנשיותה.
היא "כותבת" את חייה ורגשותיה בריקוד. ריקוד שהופך לתרפיה. תרפיה לליבה הכואב, לנשיות שהיתה קבורה ונעלמה עוד יותר כשחלתה בסרטן השד.
בריקוד היא מספרת לא את הסיפור, אלא את מה שמחוץ לסיפור, את רישומו של הסיפור בה. את החוויה שהיא נותנת לה צורה, מהווה אותה לרגע אחד ומפנה את המקום לרגע הבא, למחר.
מאחלת לכם קריאה נעימה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
