אז אילן, חבר שלי מישראל, שאל אותי
"מה שלומך ענת? יש כאבים? עניתי לו: "ברור, גם בגוף וגם בנפש. אבל הגוף יסתדר, לנפש יקח יותר זמן"
The body heals quicker than the mind
זה לא שלגוף קל, ממש לא, אבל לגוף יש פרוטוקול טיפול והבראה שהרופאים אחראים לו: היום את עושה את הטיפול הזה ומחר את ההוא ושבוע הבא ביקורת…לנפש חיים משלה, אין פרוטוקול שעובד על הנפש, היא כמו פרפר, עפה למעלה, למטה, בסיבובים, אבל אני חושבת שכן אפשר לשלוט בה ולעזור לה ולכוון אותה שתהיה רוב הזמן במגמת עלייה (כלומר מצב רוח טוב ואופטימי)
ראיתי ראיון קצר עם שאנון דוהרטי (ברנדה מהסדרה המיתולוגית בברלי הילס 90210), גם לה היה סרטן השד, היא אומרת שהמחלה הזו מעיפה אותך למעלה, למטה, לצדדים ובסוף היא הופכת אותך לבן אדם קצת אחר ממה שהיית קודם (היא קוראת לזה re-shape), והיא לא היחידה דרך אגב שאומרת ככה, כבר שמעתי על השינוי הזה מכמה "שורדות"…אני מתחילה להבין מה הן אומרות…
אז מה היה לנו השבוע?
אה, הניתוח, כן, שבוע שעבר, ביום חמישי, חודש שלם בררנו, נפגשנו, הקשבנו, בכינו, נלחצנו, דיברנו, נבדקנו, ושוב בררנו ושוב נבדקנו והחלטנו…זה אף פעם לא מספיק זמן להתרגל לנתון החדש אבל לא יכולנו לדחות יותר את התאריך ובבוקר הניתוח דחפתי את עצמי מהמיטה ב5:45 בבוקר, להתחיל בוקר שלא רציתי שיגיע. דנה הגיעה להיות עם הבנות (לעזור להן להתארגן ליום רגיל של בית ספר) וזה הרגיע אותי מאד.
בערב שלפני הניתוח הלכתי לישון מאוחר ופיהקתי כל הזמן, מנסה לסגור דברים אחרונים בבית, כשהייתי בדרך למיטה אמרתי לליהי שאני נורא עייפה, אז המתוקה הזו עונה לי לי כבדרך אגב: "מה עייפה? מחר את הולכת להשלים 6 שעות שינה ועוד באמצע היום!" מרוב עייפות או יאוש אפילו לא שאלתי אותה אם היא היתה רצינית או לא…
כשהגענו באותו בוקר לבית החולים, יצאתי מהאוטו, הולכת לכיוון דלת הכניסה, ובראש עוברת לי רק מחשבה אחת, היום אני נכנסת בדלת הזו בריאה ומחרתיים אצא ממנה חולה (כמובן שזה פחות או יותר הפוך, כלומר אכנס חולה ואצא קצת פחות חולה) אבל זה הרגיש לי כל כך לא נכון! אני מרגישה טוב, חזקה, נכנסת לבית החולים ויודעת שלא אצא משם אותו הדבר… וזה בדיוק מה שקרה לי…
מי שמכיר אותי יודע שאני מתה מפחד, אפשר לומר, היסטרית, ממחטים בוריד, זה ממש מלחיץ אותי, כמעט בכל בדיקת דם שעשיתי בחיי משכיבים אותי על מיטה כי אני עושה כל כך הרבה הצגות של התנשפויות ונשימות מהירות וקולניות שהם מפחדים שאתעלף להם, גם ידעתי שהדבר הראשון שאפגוש בחדר זו האחות שתתקע לי מחט בוריד וכבר ישר לא סימפטתי אותה, אפילו שאיריס וגלית התעקשו שהיא מאד נחמדה, "איך נחמדה? אמרתי להן "בן אדם נחמד לא מציק לאנשים חסרי אונים", אחרי העירוי התחלתי סדרת בדיקות לא ממש נעימות כשכבר מסיעים אותי בכיסא גלגלים, ואני אשכרה מתחילה להרגיש חולה באמת. אני מנסה שיטה שחברה שלי שירי אמרה לי: "פשוט תנתקי את הגוף מהנפש, את שם ולא שם, אולי את הגוף שלך הם דוקרים אבל הם לא יוכלו לדקור את הנפש".
זה עזר לי (גם העובדה שלקחתי משכך כאבים חזק על הבוקר ושסימם אותי לגמרי עזר גם כנראה).
אבל מה שהכי עזר זה ששי וחברות שלי היו שם איתי לאורך כל היום הארוך הזה, מצחיקים אותי, מקשיבים, מלטפים, מרגיעים, ובעיקר שם בשבילי, זה נתן לי כוחות, ובאיזה שלב נרדמתי וכבר לא זוכרת את הדרך לחדר הניתוח.
כן זוכרת את עצמי מתעוררת בוכה בהיסטריה בחדר ההתאוששות, לידי אח תורן ששאל אותי "מה קרה?", ואני בוכה לו שלא אספו את אריאל מבית ספר, ובוכה וכולי רועדת, הוא ביקש שארגע ושבטוח אספו אותה (כאילו יש לו מושג על מה אני מדברת) ואמר לי שהוא לא יוכל להוציא אותי מחדר ההתאוששות אם אמשיך לבכות, אז בלית ברירה נרגעתי (וטוב שכך). זה כבר היה אולי 8 בערב, איריס וגלית ושירי טוענות שדיברתי המון ונתתי פקודות והצחקתי אותן במשך שעתיים, אבל אני לא זוכרת כלום מאותו לילה, הייתי מסוממת כהוגן.
אחרי 2 לילות חזרתי הביתה, יוצאת בכיסא גלגלים, מחוברת לנקזים, מלאה במשככי כאבים, דרך אותה דלת כניסה שנכנסתי בה לפני יומיים (צביטה קלה של עצב עברה בי כמובן אבל מיהרתי לשלוח אותה לדרכה)
חזרתי הביתה והתיישבתי על הכורסא שלי
כמה ימים לפני הניתוח קיבלתי מלינור כורסא עם שלט שעולה ויורדת ומאז שחזרתי הביתה אני עולה עליה ולא יורדת, כלומר אני לא זזה ממנה אלא אם כן ממש חייבים, אני ישנה עליה כל הלילה, כל לילה, מנמנמת בה בצהרים, יושבת עליה ומאזינה לספרים באודיו, צופה בסרטים בלפ-טופ, חברות באות לבקר ואני עליה, הכורסא הזו מרגיעה אותי. לאחרונה הבנתי שזה לא רק אני אוהבת אותה…בפעמים הספורות שירדתי ממנה גיליתי שמוקה (הכלב שלנו) מתגנב בהעדרי, מטפס ונשכב עליה ועושה עצמו נרדם כדי שארגיש לא נוח להעיר אותו, שי גם התחיל לקרוא לי ארצ'י (בנקר), אבל לא אכפת לי, אני מאוהבת בכורסא שלי, זכיתי לשבת עליה בכבוד!
אחרי שאסיים עם גברת ארצ'י לינור רוצה לתרום אותה לבאה בתור, לצערי תמיד יש אחת כזו.
מה שמאד מחמם את הלב ומשמח כל הזמן זה החום והנתינה של אנשים מסביבי, מביאים אלינו מגשים של אוכל טעים, עוגות, פרחים, ממש נותן הרגשה של בית, כבר יש לי טמפל קטן שעליו כל מיני קמעות שקיבלתי, פיל הודי עם אף ארוך, דולר מהרבי מלובביץ, נרות, חלוק נחל שרשום עליו one day at a time, ובחג ההודייה עם כל החברים מסביב שסידרו, בישלו, הביאו אלינו מטעמים, וחגגנו יחדיו הרגשתי שהלב שלי כל כך מודה, עם כל מה שקרה, על כל מה שיש לי.
לפעמים אני מזמזמת לי את השיר של שלמה ארצי 'כך עובר לו יום ועוד יום…' הימים כבר לא עוברים מהר…הימים הראשונים היו סיוט בגלל משככי כאבים שגרמו לגירודים ולבחילות, כאבי ראש והקאות, ברגע שהפסקתי לקחת אותם ועברתי לTylenol היום שלי נראה קצת יותר טוב, אבל עדיין, זו טלטלה שמתעכלת מאד מאד לאט, זו לא אותה אני, אני מבולבלת, הזיכרון שלי מרגיש בעייתי משהו (ועל כך תעיד חברה שלי הדס מישראל שטוענת שכשהייתי בבית חולים היא כיוונה שעון לשעה 6 ביום שבת בבוקר במיוחד לדבר איתי יום לאחר הניתוח, ואכן דיברנו, אבל כעבור כמה ימים, כשכבר הייתי בבית, ודיברנו בטלפון סיפרתי לה משהו שהרופאה אמרה לי, אז הדס עונה לי "ענת, שמעתי כבר את הסיפור הזה כשדיברנו מהבית חולים" אמרתי לה: " הדסי, לא דיברנו מלפני הניתוח אז מי סיפר לך?" היא עונה בעצבים: "תגידי, השתגעת? זו כבר שיחה שלישית שלנו מאז הניתוח, אני מפסיקה להשקיע בך אם הזיכרון שלך נשאר ככה או שאני מתתחילה להמציא שכל יום אני בודקת מה שלומך כי גם ככה את לא זוכרת אם התקשרתי או לא"
בעיניין של עבודה על הזיכרון, שרון חברה שלי הציעה שהיא קראה איפשהו שללמוד שפה חדשה משפר את הזיכרון, אני ישר חשבתי על ספרדית אבל איריס הקשיבה לה ואמרה לי ברצינות: "אולי תלמדי את שפת הסימנים?" לא שזו לא שפה מאד חשובה לדעתי, אבל אני עדיין תוהה מה איריס ניסתה לרמוז לי כאן… (שאני אולי מדברת יותר מידי 🙂
אז הימים עוברים ואפילו הלכנו לסרט אתמול Bohemian Rhapsody (מומלץ ביותר !)
וכבר יש פתולוגיה מהניתוח ויש כיוון אז אני אלך לאן שצריך וגם אופטימיות זה חשוב.
שמעתי לא מזמן מישהו שאמר: "אם מישהו אומר לכם שאתם שמים יותר מידי חמאת בוטנים של הלחם שלכם, תפסיקו לדבר איתו, אתם לא צריכים שליליות כזאת בחיים שלכם".
אז אופטימיות זה שם המשחק, גם אם לפעמים אני משחקת בנדמה לי Fake it until you make it
החיים יפים.
