לפני הרבה שנים בארץ קטנה, בעיר קטנה על ההר, היה בית חולים קטן ובו חדר קטן, רק עם שתי מיטות, מוקפות בזרי פרחים מכול הסוגים בכול הצבעים. חדר עליז ושמח שהיה מלא באורחים שבאו לבקר.
באחת המיטות ישבה אישה צעירה שרק אתמול הייתה ילדה, עם שתי צמות, חיוך מאוזן לאוזן , חיוך של גאווה, חיוך האומר "עשיתי זאת" ועיניה מביטות באושר בתינוק שהחזיקה בחיקה.
בגיל עשרים ואחד, לפני חמישים שנה נולד לי תינוק, התינוק היפה ביותר בכול העולם. פניו עגולות, אפו קטן, פיו משורטט ואדום כאילו מרחו עליו צבע, לחייו ורודות וברגעים שפתח את עיניו נגלו שם עיניים גדולות ונבונות.
באותם רגעים חשבתי שלעולם לא אוכל להתרגש או לאהוב כמו ברגעים ההם .
כמו שאמרו חז"ל "NEVER SAY NEVER" .
ארבע שנים פחות ארבעה ימים לאחר אותו יום מאושר הבאתי לעולם עוד ילד הכי יפה בעולם, ואותו אושר ואותה אהבה הציפו אותי שוב.
בטח לא תאמינו אבל זה קרה גם בפעם השלישית, שלוש שנים ושישה עשר יום אחרי המוסקטר השני בא לעולם מקור האושר והאהבה השלישי שלי.
לולא הייתי עייפה, מפונקת או עצלנית, בטח יכולתי להביא לעולמנו עוד אושר ואהבה בדמות ילדים, כי זה מה שילדים יודעים לתת.
לאורך השנים לאושר ולאהבה נילוו גם דאגות, כעסים, תסכולים והרבה לילות ללא שינה, אבל האהבה והאושר תמיד היו שם, חזקים מכול התחושות האחרות שצצות ועולות לאורך השנים ומלוות את גידול הילדים.
היום הם כבר הורים בעצמם, פניהם העגולות החלקות והיפות הצמיחו זיפים קוצניים והפכו לפנים גבריות, שערם אפילו נשר קצת, הלבין קצת והיום גם הם חווים את אותן רגשות אושר ואהבה שהם הביאו לעולמי.
לפני חמישים שנה נבט הזרע הראשון של גינת משפחתי שהיום מתפארת בפרחים רבים. שלושה בנים שהביאו שלוש כלות וביחד העשירו את עולמי בתשעה נכדים מדהימים.
כל אחד מהם עולם ומלואו עם הצבע והניכוח המיוחדים רק לו ומייחדים אותו מכול האחרים, יחד הם יוצרים את הפריחה היפה ביותר בעולם, וכשהם כולם ביחד אני שיכורה מניכוח אהבתי אותם.
אומרים שהנכדים הם מתנת אלוהים, פיצוי על הזיקנה.
אני לא בטוחה שזה נכון אבל אין ספק שהם הפרחים המבשמים את הזיקנה.
