תיכננו את זה חודשים מראש. נסיעה של כל החברים לצרפת וארוחת ערב חגיגית במסעדת יוקרה, שמתהדרת בשלושה כוכבי מישלן. את השולחן הזמנו זמן רב מראש – שלא נפספס.
בערב הנכון התלבשנו כולנו בחגיגיות יתרה ובהתרגשות של ציפיה נכנסנו למסעדה. מלצר מעונב הוביל אותנו לשולחן הערוך לעשרה ותיכף העמיד בפנינו את תפריט היינות היוקרתיים.
בחגיגה כמו בחגיגה הזמנו יין מתאים וחיכינו. מנות הפתיחה הגיעו. בצלחות גדולות נראו פסלי מטעמים צבעוניים מעוטרים בציורי רטבים. מיד שלפנו את הטלפונים וצילמנו אותן מכל הכיוונים. טעמנו בהתרגשות גדולה. בכל זאת שלושה כוכבים.
היה יפה.
הזמנו מגוון רחב של מנות עיקריות. הנצחנו אותן בתמונות כדי לספר וטעמנו מכולן. יפות. "הצלי שלי יותר טעים" העיזה אחת הבנות להעיר בדחילו ורחימו. "והעוף שלי בחגים – סוף!" הוסיפה אחרת בביטחון גובר. וכבר היינו מחליפות בינינו מתכונים והערות של ביקורת בונה על השף ועל עוזריו.
ועדיין היתה רוח של ציפיה באוויר. שעות של ישיבה על כסאות עץ ישרים וצפופים מעט השאירו בנו חלום קטן על קינוחים עשירים ומעוצבים.
"אילו היו מוסיפים קצת גלידה וניל על הפירות המנה היתה משתפרת מאוד" אמר מישהו.
תכלס – צודק.
