"בוהה כבר כמות דקות מול המסך, מנסה לחשוב מה הן אותם המילים אשר יצליחו לחדור אליך, לזעזע אותך, לנגוע בך מבפנים, שתביני שבסופו של יום את המפסידה הגדולה, את היא זו שמפסידה את החיים שלך, את הזכות להיות מאושרת, להיות אשת איש, אם.
מנסה לחזור אחורה בזמן, למקום שאת נמצאת בו. כן, הייתי שם (ולא כל כך מזמן), בגיל שכבר כל החברות והחברים סביבי התחתנו והיו בסיבוב הראשון ואפילו השני של הרחבת המשפחה. ואני בשלי, סגורה עליו, נאחזת בו ולא מרפה, לא נותנת לשום דבר ולאף אחד להיכנס למקום הזה שהיה שמור רק בשבילו. הוא היה הרי הנסיך שעליו תמיד חלמתי, חתיך הורס ברמות על, בעל חברה, מצליח, ספורטאי, עם שני תארים אקדמיים, חיוך כובש ומבט כחול חודר שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. אבל… הוא לא היה באמת שלי, חלקתי אותו עם אשתו החוקית ושתי בנותיו …
ניסיתי, מאות פעמים להיאבק, ללא הצלחה רבה יש להוסיף, בסגירת הדלת הזו בחיי. ניסיתי, ללא הצלחה לפתוח דלת חדשה. הרגשתי במעיין לימבו, זו ההגדרה המדויקת לא כאן ולא שם. המקום הארור הזה, בו אתה מרגיש שראשך מושך לכל הכיוונים ורגליך תקועות במקום.
ייתכן שיותר מדויק לומר, גופך מושך לכל הכיוונים אך ליבך תקוע במקום. אותו לב שניפצע ודימם אך מסרב להתפנות מאזור האסון.
לא ידעתי מה בדיוק השלבים שאותם אני אמורה לעבור, אבל הפחד שיתק אותי, הפחד על הזמן שבוזבז, על הזמן שממשיך להתבזבז, על הציפייה חסרת ההיגיון, על התקווה שמסרבת לעזוב ועל חוסר היכולת להרפות.
הדבר שאותי הפחיד יותר מהכול, זה הלבד, להישאר לבד, להיות לבד, אבל בעצם לא הבנתי שכל עוד אני נאחזת בו אני הכי לבד שיכול להיות. אני זו שהולכת לישון לבד, וקמה לבד, וביום שישי בערב נוסעת לארוחה המשפחתית לבד. שמסביבי אחיותיי באות עם הבעלים והילדים. ואני לבד. מתכנסת בתוך עצמי עם המחשבות עליו. קולטת את המבטים והשאלות המגששות של הוריי, "נו מה קורה, יש משהו?" ואני כמובן עם אותה תשובה, לא, אין חדש.
תנסי להיות כנה עם עצמך, האם את באמת חושבת שהוא יעזוב את משפחתו בשבילך? וגם אם כן, והלא יאומן יקרה, האם את חושבת שזה יצליח ביינכם?
את לא חושבת שבשבילו את תמיד תהיי זו שלקחה אותו ממשפחתו. ההרגשה שגם אם לא תאמר במילים, תמיד תהיה בנכם. והקשר עם האישה והילדים, חלק בלתי נפרד לכל החיים.
כשיתעוררו בעיות, או שהחיים יכנסו לשגרת היומיום האם את יכולה להיות בטוחה שהוא לא ימצא לו מאהבת אחרת, או ינסה למצוא בחזרה את הדרך לאישה שאותה הוא עזב?
והילדים שלו, הרי הם יבואו לבקר, האם תוכלי לעמוד בשנאה שלהם אליך, הרי בשבילם את היא זו שגרמה לפירוק משפחתם, את האויב. האם את באמת מאמינה שגם במצב האופטימאלי שבו הוא עוזב הכל ובא אליך תהיו באמת מאושרים?
אני יודעת שאלו הדברים שתמיד ישבו אצלי בראש, ובעיקר הפחד הגדול להישאר לבד. להזדקן לבד. בלי בעל, בלי ילדים משלי. וזה בעצם מה שהוציא אותי מזה. הפחד הגדול הזה. ואביבה.
היום, אני בת 33 וחיה בזוג, עם גבר מדהים שהכרתי לפני חצי שנה, ששלי ורק שלי. אנחנו מתחתנים בקיץ ואני מאושרת. באמת מאושרת, מבפנים.
אני לא אומרת שהיה קל, מי כמוני יודעת עד כמה לא קל זה היה. וכן, אם להיות כנה, אני עדיין חושבת עליו מדי פעם, נזכרת ברגעים קרובים, בשיחות, במגע. אלה הזיכרונות שלי, שנצורים בליבי, ושם הם יישארו. אין לו יותר מקום בחיי. יוצא לנו להתראות לעיתים רחוקות במסגרת עבודתנו, וכן, הלב קצת רועד לפני. אבל זהו, פה זה נעצר, אני לא אסכן לעולם את מה שבניתי עם בן זוגי.
תחליטי שאת בוחרת בעצמך ולא בו, תתרכזי בזה, תרשמי לאתרי הכרויות באינטרנט, תצאי לדייטים. זה לא הולך להיות קל, יהיו הרבה נפילות בדרך, ויהיו גם רגעים של הצלחות. זו מלחמה יומיומית, אבל אני יודעת שאם באמת תרצי, בסוף זה יקרה גם לך. אם את רוצה להיות במקום אחר בחייך, את היחידה שתביא את עצמך למקום הזה. אין דבר העומד בפני הרצון (כך אומרים), אז תרצי, ותעשי. בכל יום מחדש. בשבילך. זה לא יקרה בן לילה, אבל תתחילי בצעד הראשון, ואל תפסיקי עד שתצלחי ללכת…
מאחלת לך הרבה כח רצון."
